על קצות האצבעות

לפני חודש הייתי אצל רופאת עור שהפנתה אותי להוצאת נגע אצל פלסטיקאי.

את התור אליו היה קל לקבוע, כי זו מרפאה פרטית. ורפואה פרטית תמיד זמינה יותר מציבורית.

לפני שבועיים נסעתי אליו לאבחון והחלטה על טיפול, בעלות זוטרה של 120 שקלים.

שאלתי את יוגה אם היא רוצה לבוא והיא התנדבה בנחישות. לי לא היה אכפת, כי נחמד יותר לנסוע ביחד מאשר לבד.

הפלסטיקאי קיבל אותי, בדק את הנגע שהתישב לי על הקרקפת והרגיע אותי שזה נראה לו משהו פשוט כמו BCC , הסביר לי בקצרה מה מתוכנן במיני ניתוח שיתבצע בדיוק באותה מרפאה פרטית ושלח אותי לדרכי. אני נרגעתי. BCC לא מפחיד אותי. 

יוגה הודיעה לי שמאחר והיא לא תוכל לבוא איתי לניתוח, אני חייבת לדבר עם כח הצלה, כי אי אפשר לנסוע לניתוח לבד.

לא היה לי ברור למה אי אפשר לבד. אחרי הכל לא מדובר על הרדמה כללית אלא, על פעולה כירורגית זעירה שלאחריה החיים ממשיכים פחות או יותר כרגיל. אבל כשפגשתי את כוח הצלה, זרקתי לה את השאלה ואמרתי שאם תהיה פנויה, יהיה נחמד אם תבוא איתי.

גם כוח הצלה התייחסה מאד ברצינות לבקשה ורשמה לפניה את התאריך.

ככל שהתקדמו הימים ככה השתבללתי יותר ופחות רציתי שמישהו יבוא איתי.

כזו אני. לא אוהבת להיות בחברת אנשים אחרים במצבים כאלה. אפילו אנשים שאני אוהבת.

ולכן לא התקשרתי לכח הצלה להזכיר לה ושמחתי שהיא לא מתקשרת.

רק שהיא כן התקשרה. ביום שלפני, ושאלה מתי אנחנו יוצאות מחר לדרך. בכזה בטחון וידע שהיא באה איתי שנסוגתי קצת מהשתבללותי וניסיתי לשכנע את עצמי שהיה בסדר שהיא תבוא. נוכל לבלות יחד והיא בטוח לא תלביש עלי את החרדות שלה. בסך הכל אני מכירה אותה כתומכת לחימה מצויינת.

בבוקר היא באה בזמן, שתינו קפה ויצאנו לדרך. 

הרגשתי שהיא רוצה לשאול אבל לא רוצה להטריד אותי, אז פשוט אמרתי לה-

-לא, אני לא דואגת. לא מפחדת, לא חוששת, לא לחוצה. אני רוצה להיות אחרי כי זה קצת מפריע לי לשגרת החיים ואני רוצה לשים את זה מאחורי, אבל אני לא מתוחה ולא עצבנית. אני די שוות נפש.

כח הצלה אמרה שהיא בטח לא היתה ישנה כמה לילות לפני כן מרוב דאגה. ושקשה לה להבין אנשים מהזן שלי, שלא דואגים. 

אמרתי לה שאני יודעת מה צפוי לי, לפני ואחרי ושאין לי ברירה אלא לבצע את הניתוחון הזה כך שאין פה דילמה אם כן או לא, ושאם יהיה סיבוכים, ממילא אני לא יכולה לדעת מה יהיו כרגע ואתמודד עם מה שיגיע, אם יגיע. אז אני בסדר גמור. אין מה לדאוג.

הגענו רבע שעה לפני השעה היעודה ובחדר ההמתנה חיכינו עוד שלושת רבעי שעה אחרי הזמן, כי הניתוח שלפני התמשך מעבר לצפוי, ככה זה בניתוחי MOHS, חותכים, בודקים וחותכים שוב לפי הצורך. ולכן, כשנכנסתי באיחור של שעה כבר הייתי רעבה ולא כל כך שמחה. האסיסטננטית שלו שהסתובבה בחדר, ושלא טרחה להציג את עצמה ולהסביר מה היא עושה שילמה את מחיר ההמתנה הארוכה והרעב שלי. ביקשתי ממנה להציג את עצמה ולהסביר לי מה היא עושה באסרטיביות יתרה. היא היתה כל כך מצטערת ומתוקה שמייד התנצלתי והסברתי שאני קצת מתוחה מההמתנה הארוכה ושאני רואה שהיא עושה כמיטב יכולתה.
אחר כך נכנס הרופא, ודיבר בקול רך ונעים שהרגיע אותי סופית ומיידית.
הוא הסביר גם הסביר מה הוא עושה, לפני, תוך כדי ואחרי. הזריק חומר הרדמה, חתך, תפר ואחר כך התנצל שהשיער שלי ספוג בדם וניסה לנקות כמיטב יכולתו. אני באתי מוכנה ועטפתי את האיזור הגזור והתפור בצעיף תחרה שהבאתי איתי לצורך זה בדיוק. כך שיצאתי מהחדר עטופה ומסודרת.

כוח הצלה אמרה שיפה לי ככה ואני אמרתי שאם זה כל כך יפה, אני יכולה לשקול חזרה בתשובה.

סיפרתי לה שכמעט נרדמתי על מיטת הניתוח ,כל כך רגועה הייתי ולא סיפרתי לה שהדבר היחיד שכמעט הוציא אותי מדעתי היה התחושה והצליל של סכין הניתוח על עצם הגולגולת. המחשבה על זה קשה לי במיוחד מסיבה לא ברורה. אלה היו הרגעים היחידים שנמתחתי ונדרכתי וכמעט זינקתי מהמיטה.

משם הלכנו לבית קפה וישבנו לאכול ארוחת בוקר מאוחרת.

אמרתי לכח הצלה שלא רציתי שהיא תבוא, אבל שבדיעבד אני שמחה שהיא באה, כי כייף לי איתה ובגלל העומס בחיים כבר בקושי יוצא לנו לבלות יחד. כח אמרה שגם היא מרגישה בדיוק ככה ושהיה חשוב לה לבוא בשביל שנוכל להרוויח קצת זמן איכות, רק היא ואני. ניצלנו את הזמן והארכנו את ארוחת הבוקר. משוחחות ונהנות זו מחברת זו.

יש לי מזל גדול שיש לי חברות כאלה. תדעו לכם. אני אסירת תודה באמת ובתמים על כך שהם מוכנות להעלים עין מהשטויות שלי ולראות את הצד הטוב שלי. יש לי מזל גדול.

כשחזרתי הביתה, ניקיתי קצת, כי בכל זאת יום שישי והלכתי לנוח לפני הכנת פאי הרועים שהבטחתי לגמל.

לא, לא אמרתי לו שאני עומדת לעבור ניתוחון כזה. אם הייתי אומרת הוא בטח לא היה בא מרוב חשש שמא יפגע בי או יכאיב לי.

סיפרתי לו רק כשנכנס לבית וחייך למראה הצעיף על הראש לי.

הוא דווקא התנהג יפה ולא הזכיר את התפרים שיש לי יותר מפעם ברבע שעה. בשכנוע עדין והפעלת לחץ פיזי מתון הוכחתי לו שהכל בסדר , שאפשר להתנהג כרגיל, פחות או יותר.

פאי הרועים יצא מעולה והיה מנחם ומחמם וטעים מאד, הגמל לקח שתי מנות.

לצידו הכנתי סלט סלק ותפוח בתוספת עלי רוקט , תוספת מעולה, המרירות של הרוקט משתלבת מעולה במתיקות הסלק והתפוח. 

אולי בגלל שהוא חשש לי או בגלל שהוא עצמו שחוק ומותש לחלוטין, הגמל הסכים שאנחנו צריכים לצאת לחופש ביחד, בחו'ל. ולפני זה לצאת ליום ספא עם מסאז' והכל. לגבי חו'ל אני לא בטוחה שנצליח להוציא לפועל, אבל על יום הספא, אני לא מתכוונת לוותר לו.