על קצות האצבעות

מסיבות שאינן תלויות בי, נאלצתי לתקשר עם האקס. 

כבר שנים שאני נמנעת מכל מגע איתו.

היום גיליתי שהתקשורת איתו, למרות שאינה ישירה, רק בהודעות SMS, עדיין מעוררת בי תגובה פיזית.

בחילה. בחילה אמיתית , כמעט הקאה.

אפשר היה לחשוב שכמעט 12 שנים אחרי הפרידה ובערך חמש שנים מאז שנגמרו החיכוכים הקשים ביננו, הגוף שלי ישכח את תגובות ה Fight or flight שכל קשר איתו היה מעורר בי.

מסתבר שיש טראומות שחקוקות כל כך עמוק שאין מהן ריפוי אמיתי. 

אני חושבת שהיום אני קצת פחות מגיבה.

בפחות קיצוניות בכל אופן.

פעם התגובות הפיזות והרגשיות היו קשות בהרבה, אם לוקחים בחשבון שהיו שנים שייחלתי למותו.

מכירים את החרדה למישהו אהוב?

אני מכירה.

פעם, כשהיינו זוג ואהבנו (או ככה לפחות חשבתי) הייתי דואגת לו. אם היה מאחר, והוא תמיד היה מאחר, הייתי דואגת לו עד אימה. לא היו טלפונים סלולאריים ולא היתה זמינות גדולה כמו היום, היו שעות ארוכות שלא ידענו איפה האנשים החשובים לנו נמצאים.

הוא היה אמור להגיע כבר הביתה והיה מאחר.

הייתי מדמיינת אותו במכונית ההפוכה בצד הדרך, שומעת את הזכוכית נשברת והפח נמעך, את הדם מטפטף ונקווה בשלולית, את הנשימה נפסקת.

הייתי מדמיינת את ההודעה.

מי בא להודיע לי ואיך אני מגיבה. מה אומרים ההורים שלו, המשפחה כולה, החברים.

הייתי מדמיינת את הלוויה. את הבכי , הבדידות, האומללות ללא גבול. 

הכל הייתי רואה, חד וברור וצלול.

הייתי יושבת , קפואה מאימה ובוכה בלי שליטה. 

בלי יכולת להפסיק או להשתלט על המחשבות המבוהלות.

זה לא קרה אף פעם.

בשנים אחרי הפרידה, כשהוא עולל דברים שהפכו את חיי לגהינום עלי אדמות הייתי מדמיינת בדיוק אותו דבר.

את אותה תאונת דרכים, על כל פרטיה ופרטי פרטיה.

רק בלי הבכי והצער, בלי טיפת אומללות ובדידות. רק עם תחושה של הקלה אדירה.

תחושה של שקט ורוגע.

כמו קוץ מכאיב שנשלף מהרגל.

כמו רעש מכאיב ראש שלפתע נפסק.

כמו לצוף במים חמים בלי תחושת כובד ומשקל.

גם זה לא קרה אף פעם.

ברגע שהבנתי שלכל קשר יש שני צדדים, ניתקתי את הצד שלי. הפסקתי להשתתף במשחק.

קבעתי לעצמי גבולות והחלטתי שאם הוא יחצה אותם אני אנקוט בהליכים משפטיים.

ברגע שהחלטתי, והפסקתי לפעול מתוך הרגש, הוא הפסיק להפריע לי ודי מהר הצטמצם הקשר ביננו כמעט לחלוטין.

כאילו הצלחתי לשדר את הגבולות הפנימיים שלי בדרך שלא הצלחתי מעולם במילים.

מאז עברו בערך חמש שנים, שקטות יחסית.

כמעט ללא מגע.
גם עכשיו ימשיך להיות שקט, ברגע שאצליח להרגיע את הבחילה שלוחצת לי על הגרון.

הזרות שבין שני אנשים שהיו פעם הכי קרובים שרק ניתן, היא הזרות החריפה והחדה מכולן.

אני לא מצליחה לדמיין איך חייתי איתו פעם.

איך נגעתי בו והוא בי.

איך הוא היה חלק מהחיים שלי.

איך הוא היה חשוב לי.

זה נראה כמו חלום רע ורחוק.

כמו משהו שקשור לחיים של מישהו אחר לגמרי.