על קצות האצבעות

פעם הייתי תולעת ספרים.

ספרים היו המפלט שלי מהחיים עצמם, אפילו עוד לפני שידענו שאירן.

מהיום שלמדתי לקרוא נפתח לי עולם חדש. עולמות חדשים ומופלאים שהיו הכי לא החיים שלי. הכי מקום אחר שבו לא הרגשתי אני ולא הייתי אני. הייתי, ילדה אחרת, או ילד, או איש , לוחם אמיץ, גיבורה חזקה, הייתי מישהו אחר לגמרי. בעלת יכולות ותבונה, חזקה.

ומאחר ומאד אהבתי להיות במקום אחר ולהיות מישהו אחר, אז קראתי.

קראתי וקראתי וקראתי.

שוקעת בספר, ואפילו לא מרימה את הראש לנשום.

וכששקעתי בספר, שום דבר בעולם לא הפריע לי. לא שמעתי כלום, לא ראיתי כלום. קראתי.

שקעתי בעולם אחר פשוטו כמשמעו, עם האף בספר, פשוט לא התקיימתי בהווה של שאר האנשים סביבי.

בבית ספר יסודי הכי אהבתי סיפורי אגדות, התחלתי מהאחים גרים ומשכיליתי אותן המשכתי לאגדות עמים. התוודעתי לבאבא יגא ולבקתתה שניצבת על כרעי תרנגולת, למשטחי קרח ושלג ולנופים רחוקים ופלאיים.

אהבתי אגדות, אבל לא בחלתי בשום סיפור אחר.

בכיתה ג' גמרתי לקרוא את המדפים המיועדים לכיתות א'-ג', ועברתי למדפים הגבוהים יותר למורת רוחן של הספרניות.

קראתי בלי הכרה ובלי סינון. העיקר שיהיה לי ספר לתחוב לתוכו את אפי וללכת לאיבוד בין דפיו.

כשלא היה ספר, קראתי עיתון, ירחון. כל דבר שעשוי מדפים.

עם ההתבגרות התחלתי להיות בררנית יותר. היו ספרים שלא אהבתי, היו ספרים שלא סיימתי עד הסוף.

הספרים המועדפים עלי נשארו אגדות. אגדות למבוגרים. ספרי פנטזיה ומדע בדיוני. עד היום הם המועדפים עלי.

אני חושבת שמה שאני אוהבת זה את היכולת שלהם לקחת אותי רחוק רחוק לעולם אחר לחלוטין. הכי רחוק מאיפה שאני נמצאת. עולם בעל חוקים אחרים, עולם בעל מגבלות ויתרונות, נופים ומרחבים שונים לגמרי מהכאן והעכשיו שלי.

עולם שחוקיו מאתגרים את מחשבתי, שמעורר בי רגש ותחושה, מחשבה.

כשעישנתי, הייתי יושבת שעות, עם ספר, קפה וסיגריה. קמה מידי פעם להכין קפה נוסף או ליישר את הגב. דואגת שלא יחסר לי דבר מהשילוש הקדוש- קפה חם, סיגריה בוערת ומספיק דפים בספר.

עם השנים, פחות ופחות ספרים שאבו אותי בכוח לתוכם. כבר הכרתי הרבה רעיונות וצירופי מילים ורוב הספרים פשט לא הצליחו להפתיע ולאתגר אותי. אז כשכבר הייתי מוצאת ספר כזה, הייתי שוקעת בתוכו, מקשה להתנתק וסופרת את הדפים שנשארו לי, בחרדה של יגמר.

ומאז שהפסקתי לעשן, פחתו מאד שעות הקריאה שלי, במקומן התחלתי לשבת לייד המחשב שזימן ריגושים מהירים וקבועים, קראתי שם די צרכי, כתבתי, שיחקתי. כל מה שהייתי צריכה נמצא שם.

אחר כך, לפני כארבע שנים הצטרף לחיי הסלולארי החכם שהפך אותי למשתמשת כבדה ומכורה.
בלי ששמתי לב הפסקתי לגמרי לקרוא ספרים.
עוד המשכתי לקנות אותם מתוך התניה מוקדמת, אבל כבר לא מצאתי זמן וחשק לקרוא.
הגירוי האיטי של הקריאה בספר לא הצליח להתחרות בתסיסה הפרועה, המהירה והצבעונית של המסכים שמקיפים אותי.

גם כשפתחתי ספר שרציתי לקרוא והתרגשתי לקנות (דברים רעים של מייקל מרשל)  לא הצלחתי לצלוח את הרבע הראשון. והוא הונח בערימת הספרים שליד המיטה. ערימה שהפכה למצבת זכרון ליכולת שלי לקרוא ולהתמקד.

אין ברירה אלא להודות שאני סובלת מהפרעת קשב הכי עכשיוית שיש. המוח שלי תוכנת והתמכר לקצב המהיר ולגירויים הצבעוניים והקורצים של דור המסכים.

אבל אולי נפתח פתח של תקווה עבורי. ביום שבת פתחתי את הספר ילד 44 (טום רוב סמית) ששוכב לי על המדף כבר מעל שלוש שנים מבלי שנגעתי בו.

לא שחשבתי שיקרה איזה נס, רק שרציתי לראות איזה ספר הגמל קורא כבר כמה שנים.

ומשהו קרה לי. הספר תפס אותי, ישר מהמשפטים הראשונים ושאב אותי לתוכו.

אמנם הייתי צריכה להשתיק את הטלויזיה, לסגור את המחשב הנייד ולהרחיק את הטלפון, אבל קראתי. ממש ממש קראתי. ויותר מזה, הספר מעסיק את מחשבותי גם כשאני לא קוראת בו. אני חושבת שאפילו חלמתי עליו בלילה.

אולי יש לי תקנה.