על קצות האצבעות

לא ממש לא משנה מה אומרים החזאים, ואם יהיה חם יחסית לעונה או לא. 

לא משנה אם מד הטמפרטורה של המכונית מראה בצהריים טמפרטורות שמזכירות את אמצע הקיץ.

אני יודעת שהסתיו כבר פה.

יש קרירות אחרת בלילה. יש תחושה אחרת בבוקר, רעננות שאינה שייכת לקיץ כלל וכלל. 

בחלקים אחרים בעולם האביב היא העונה שבה הטבע חוזר לחיים לאחר קיפאון החורף.

השלגים הפשירים, הקרח נמס, השמש מתחילה לחמם והכל מתחל להנץ ולפרוח, להתרבות ולשמוח.
אבל פה? פה האביב הוא רק הפתיח לעונה החמה, הלוהטת, הצחיחה. העונה שבה כל שמץ לחלוחית עובר מהחלקים המזרחיים והדרומיים של הארץ, ישר למרכזה, והטמפרטורות מטפסות ועולות בסולם הדרגות.

לא מדובר פה בקיץ אירופאי קצר וקריר , שבו 40 מעלות נחשבות לחריגה מחרידה , פה חם באמת, ארבעה חודשים שלמים ללא הפסקה. הקיץ פה הוא לא עונה שמאפשרת חיים נוחים. הקיץ קשה, אכזר ומסוכן. הוא קיצוני ואלים.

העונה שבה הכל מתחיל לצמוח ולהוריק פה, היא הסתיו, שטחים צהובים גדולים מוריקים במהירות ופורחים בהתלהבות של אביב. החורף החמים יחסית הוא העונה הירוקה, הנקיה והפורחת.

הצמחים בגינה שלי סבלו בקיץ הזה מהטמפרטורות הקיצוניות והבלתי נגמרות. חלקם אפילו לא שרדו את החום הזה, חלקם מנסים להתאושש מהמכה המתמשכת. לא כולם יצליחו.

הרקפת התרבותית שלי הצליחה להשאיר עלה אחד בחיים ונראה שהיא מתחילה להתחדש לקראת הסתיו שמגיע.

גם אני מרגישה צורך להתחיל מחדש, לקדם את פני הרעננות של הבוקר ואת הירוק שיבוא עוד מעט ויצבע את ההר והמרחבים בחוץ בצבע שמרחיב את הנשמה.

אולי לכן, כשאני מתחילה להריח את האביב האמיתי, כלומר, איפשהו לקראת סוף ספטמבר תחילת אוקטובר, ככה, עם ריח הגויאבות והקרירות הקלילה הלילית המבורכת, אני מרגישה את הדחף הטבעי שיש לאנשים באביב שלהם, אני רוצה להתחדש.

השנה גם החלטתי להוציא את זה לפועל, ולצבוע מחדש חדרים בביתי.

על מנת לצבוע חדר צריך לפנות אותו ועל מנת לפנות את חדר השינה שלי, צריך להוציא מאות ספרים שנצברו לאורך השנים. וזה לא קל.

קודם כל, הם ממש כבדים כשהם באים בקבוצות, ובנוסף, ממש ממש קשה לי להפרד מספרים. ובכלל לא משנה אם אהבתי אותם או לא. את חלקם אפילו לא הצלחתי ממש לקרוא, ועדיין הם שכבו בארון הספרים שלי שנים על שנים.

הפעם החלטתי שהגיע הזמן ובאומץ חסר רחמים אפרד מהם.

אספתי ארגזים והתחלתי לחלק, מי לארגז הנשארים ומי לארגז ההולכים.

חמישה ארגי ספרים להולכים וחמישה לנשארים. מה שמעיד עלי שאני לא כזאת קשוחה. נשארו קרוב למאתיים ספרים ומספר דומה הלך.

 את ארגזי הספרים הנשלחים לדרכם הוצאתי למרפסת, ופרסמתי מייד בפייסבוק שאני מזמינה את מי שמעוניין לבוא לנבור ולאסוף איזה וכמה ספרים שירצה.

בדרך זו הצלחתי לשלוח לדרכם בערך ארבעים ספרים עד כה, אבל הרוב עדיין בארגזים. מחכים למישהו שיגאל אותם.

אני מקווה שיבואו לקחת אותם כי השלב הבא יהיה לקחת אותם למקום אחר (לחנות יד שניה, לקו אופ, לספריה המקומית) וזה פחות קורץ לי, אני באמת רוצה שיקחו את הספרים אנשים שרוצים אותם. שימצאו בית חם ואוהב.

אחרי פינוי הספרים יכולתי להוציא סוף סוף את הארון שלהם, שמעולם לא נראה חשוף וריק יותר.

הקירות צבועים ברובם, עדיין אפשר לראות את הצבע הקודם וכבר אפשר לראות איך זה נראה עכשיו, אחרי הצביעה.

בלילה הלכתי לישון בחדר שינה מהדהד מעט מריקנות.

בבוקר מוקדם הגיע הגמל ומיד התחלנו לעבוד.

לפנות את החדרים, לנקות, לסתום סדקים, לשפשף את הקירות,להתקלח, לנקות את האבק הדק דקיק, להדביק מסקינג טייפ כתוחם ומגן, לפזר עיתונים על הרצפה להגנה, לצבוע, לתקן את הצבע, לאסוף ניירות עיתונים מהרצפה, לנקות את הרצפה מצבע שחמק מהעיתונים, לגלות שנגמר צבע ולנסוע לקנות עוד ליטר ממנו, להוריד מסקינג טייפ ולתקן שוב את הצבע, להרכיב מחדש קרניזים, לתלות וילונות, לקדוח ולתלות מדפים, לנקות שוב את הרצפה ולהחזיר את הריהוט. 

ככה ארבע עשרה שעות, משמונה בבוקר עד עשר בלילה. בלי הפסקות אוכל. או מנוחה. ככה הגמל עובד ואני לא יכולתי ללכת לנוח כשהוא המשיך לעבוד (למרות שהוא ביקש ממש יפה).

די מטורף, מאד מטורף, כי סיימנו שנינו מותשים לחלוטין, כשכל שריר בגוף כואב ודואב, אבל מרוצים מאד מהתוצאה. 

עכשיו הבית מריח מצבע טרי, הכחול שמעל המיטה שלי כל כך נכון שבא לי להכנס ולצלול לתוכו.

ארון הספרים שלי מעולם לא החזיק מדפים ריקים למחצה כמו עכשיו והקלילות שלו משתקפת גם בתוכי.

אני מוכנה לאביב האמיתי.