על קצות האצבעות

מה שלא הולך בכוח, הולך בסבלנות, בפתיחות ובקבלת האפשרות שאולי לא הכל (או כלום) לא יקרה כמו שרציתי.

לא בהכרח הכל הולך חלק וזורם וכמו בסדרות האמריקאיות, עם מוזיקת רקע מתקתקה, אבל גם מחוספס ודוקר וישראלי זה משהו...

לקראת הסופ'ש הגמל התענין מה התוכניות ומה המגבלות.

הסברתי לו מה המגבלות ובאיזה תחומי זמן ומקום הן חלות, אחר כך אמרתי לו, בלי תובענות, בלי לבוא בדרישות, פשוט אמרתי, שחסר לי. הסקס, המגע, האינטימיות, הבועה, שקט של שנינו. הזכרתי לו שאני יכולה לבוא אליו.

הוא אמר בהתחלה שכן, אחר כך נזכר שהוא עסוק בשבת, מוזמן לשבת חתן ולכן לא יכול.

אז אולי ביום שישי בערב? רק לארוחה?

עניתי לו שאפשר לעשות רק מה שאפשר לעשות ושנדבר כשיום שישי יתקרב.

לא יצא לנו לדבר בחמישי, וגם בשישי לא שמעתי ממנו.

בדרך כלל כשיש לנו תוכניות משותפות כאלה, אנחנו מתאמים ומסתנכרנים כבר בשישי בצהריים. אבל הוא לא השמיע סימן חיים ואני התאכזבתי קצת.

בשש בערב שלחתי לו הודעה לשאול מה התוכניות והאם אנחנו נפגשים בסופו של דבר ואם כן באיזו קונסטלציה.
הוא לא ענה לי לווטסאפ במשך שעה, לכן הנחתי את הטלפון בחדר השני, הרכבתי אוזניות וראיתי איזו סדרה שרציתי לראות במחשב.

 אחר כך הלכתי לאכול ארוחת ערב בבית קפה עם מישהי שלא נדרש איזה תיאום בטחוני מסובך לצאת איתה בקלילות לארוחת ערב. כן, היתה לי תחושה שהוא מתחמק פאסיב אגרסיבית מלתת לי תשובה פשוטה של כן או לא וזה ביאס אותי עד כלות.

הטלפון נשאר בבית.

כשחזרתי הביתה בתשע בערב היו לי שתי שיחות שלא נענו ושתי הודעות ווטסאפ מהגמל. שבהן הוא מבקש שאתקשר אליו.

התקשרתי. ולמרות שאמרתי שהכל בסדר, לא ממש עבדתי עליו. הוא מכיר את הקול והאינטונציות שלי מספיק טוב, גם כשאני מנסה לעשות את עצמי שהכל בסדר.

הוא אמר שישן כששלחתי את ההודעה ושהתקשר מייד כשהתעורר וראה אותה. הוא לא התכוון להתחמק,רק ישן ושאני נעלמתי לשלוש שעות...

ההסבר היה משכנע, אבל היה קשה לי להתעלם מתחושת ההחמצה והחמיצות שליוו את הערב.

הוא אמר שבסופו של דבר הוא לא הולך לשבת חתן ולא נוסע לשום מקום ושהוא פנוי למחרת, שאם אני רוצה הוא יכול לבוא לארוחת בוקר, או שאני אבוא אליו, אם אני רוצה.

אמרתי לו שנדבר בבוקר ונחליט וסגרתי את הטלפון.

בבוקר הקצתי לפני שעלתה השמש, אבל לא הייתי מסוגלת לפתוח את העיניים עד שבע. משהצלחתי, שלחתי לו הודעת בוקר טוב.

הוא שלח בחזרה.

אמרתי לו שאם מתאים לו שאבוא , אתקלח ואצא לדרך.

הוא אמר שאם מתאים לי לבוא, הוא יתקלח.

אז התקלחתי ויצאתי לדרך.

הדרך היתה נהדרת, פנויה ושקטה והשירים ברדיו היו נהדרים.

הגעתי אליו בקלות ובמהירות וגיליתי שהוא עוד לא התקלח.

מסתבר שבמקום זה הוא העביר סמרטוט על הרצפה, ורץ לקנות נס קפה וחלב בשבילי.

ניקיתי את הרצפה, הוא אמר, כי אוהבת ללכת יחפה ולא אוהבת להרגיש את הרצפה כשהיא לא נקיה.

חמוד אחד, כל כך חמוד שלא אמרתי מילה על איכות הנקיון (אני מלאך) פה באמת באה לידי ביטוי מלא האימרה - העיקר הכוונה.

בדרך כלל הוא מתוח וחש לא נוח כשאני באה אליו, הפעם הוא היה מאד רגוע והאווירה היתה נהדרת. 
 

בילינו כמה שעות של כייף, מילאנו מצברים של חסכי מגע שהיו לשנינו ובדיוק כשהגיע הזמן, מבחינתו, אני הייתי צריכה ללכת הביתה.

גם הנסיעה הביתה היתה רגועה ונעימה ומרוצפת שירים נהדרים שיכולתי לשיר בגרון ניחר במקצת.

היתה שבת נהדרת, מפורקת ממתחים ומאד משופעת בעונג ושמחה.

לא שכל המחסומים נפלו ולא שכל הבעיות נפתרו, בטוח עוד יהיו מכשולים ובעיות בדרך, אבל צעד אחד קטן נוסף נעשה וחוויה טובה לשנינו, נרכשה. 

לפחות נכון לרגע זה, אני אופטימית.

(קשה לא להיות אופטימית כשאת מחייכת, עייפה ומסופקת )