לפני כמה ימים קיבלתי הודעה מהמהנדס ודביקתו שהם באיזור ואם לא אכפת לי, הם יקפצו לבקר.
ממש לא היה לי אכפת, להיפך, אפילו שמחתי.
וצרפתי שלל סימני קריאה נלהבים, אייקונים עולצים ומה לא.
מאחר והשעה היתה מאוחרת החלטתי שעוגיות השוקולד צ'יפס שהכנתי לפני מספר ימים יספיקו לארוח.
אחרי הכל, הם באים מהאבא של הדביקה והוא בדרך כלל מאכיל אותם.
הם הגיעו, נכנסו ברוב המולה, הכלבה התולעת נבהלה ונבחה עליהם, הדביקה נעלבה ושאלה אותה איך זה שהיא נובחת עליהם, מה היא לא מכירה אותם? ואני התנצלתי בשמה של התולעת, הגיל עושה את שלו וזה...
אחר כך הלכנו למטבח להכין קפה והמהנדס נזכר שהוא מוזמן מחר לבדיקות דם ושהוא אמור להיות בצום בכלל, וגם ככה הוא אכל יותר מידי אצל האבא של הדביקה. פחות עבודה בשבילי ויותר עוגיות שישארו, מה אכפת לי?
אז הכנתי קפה לדביקה ולי והצעתי לה עוגיות.
היא אכלה אחת, טענה שהיא מתוקה מידי אבל חיסלה אותה בלי להותיר פירור.
לקחנו את הקפה ועברנו לשבת על הספה.
דיברנו על כל מיני דברים ותוך כדי כך הסתכלתי על האינטרקציה בינהם.
נראה שהם אוהבים זה את זה ושאכפת להם אחד מהשני.
היא מביטה בו במבט מעריץ, קוראת לו יפה (היא ואמא שלו) מדברת עליו כעל - כמעט כל יכול.
הוא פחות מחצין התלהבות, למרות שהוא מגלה סבלנות כמעט על אנושית לטיקים שלה.
זוגיות כהלכתה, מלאת סבלנות וסובלנות זה לחולשותיה האנושיות של זו.
הם סיפרו על הטיול שעשו לסקוטלנד, הראו לי תמונות שצילמו. קצת בסגנון ערב שקופיות של פעם.
שוב ושוב תהיתי על ההתאמה בינהם, על הדרך שבה הם משלימים זה עם שגיונותיה של זו, על התמיכה ועל ההנאות המשותפות שהם מוצאים. דברים שאני הייתי יוצאת בגללם מדעתי, עוברים בינהם ומתקבלים בשיוויון נפש.
תהיתי לעצמי האם אני איבדתי את היכולת הזו. האם איבדתי את היכולת לשאת אדם אחר בצורה כל כך קרובה,האם אני מפסידה משהו חשוב ומשמעותי ומספרת לעצמי סיפורים על כמה אני אוהבת להיות לבד. לרגע הרגשתי צער וחרטה על כך שאלך לישון גם היום לבד, בעוד שהם יסעו יחד באוטו החמים. הוא ינהג, והיא תנמנם עד הבית. כמו תמיד.
בסופו של דבר, קרוב לחצות הם הלכו ואני שמחתי שאוכל ללכת לישון סוף סוף.
כשהלכתי לשירותים, גיליתי שלולית מסביב לאסלה, עם טיפטופי שתן על האסלה וסביבה.
מיד נגעלתי עד עמקי נשמתי והודיתי לאלוהים שאני לא צריכה לסבול את זה ביום יום.
רק המחשבה על כך שבאופן היפותטי הייתי יכולה לדרוך בזה באמצע הלילה מעוררת בי חלחלה מעורבת בגועל ובהכרת תודה על כך שאני לא נמצאת בסכנה כזו .
עזבו אותי מהבנה חמימה וזוגיות מנחמת, כנראה שמגורים משותפים זה ממש לא בשבילי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
