אחרי שיצאתי מבור היאוש שבו הייתי שקועה וחזרתי לנירגנות הסרקסטית הרגילה שלי, החלטתי לדבר עם ראש החוג שמנחה אותי בפרוייקט הסיום.
כיוון שהשותפה לפרוייקט לא היתה בנמצא, נפגשתי איתה לבד.
אמרתי לה שאני לא מבינה מה אני צריכה לעשות, שקיבלתי ממנה או קיי לדבר אחד, ושבועיים אחר כך היא פרסמה הנחיות אחרות לגמרי שאין לי מושג איך לנהוג לפיהן.
היא מייד קימטה את מצחה בזעף ונשאה את קולה בתוכחה ואמרה שאני לא צריכה לדעת הכל, ובשביל מה אני חושבת שהיא פה להנחות אותי? ולמה אני חושבת שמה שהיא שלחה שונה ממה שאמרה לי בפגישה הקודמת ואיפה השותפה שלי?
אמרתי לה שזה שהיא עונה לי בכעס ממש לא עוזר לי , מאחר ובאתי אליה בבקשת עזרה ומאחר ואני מתוסכלת ומודאגת ולא מצליחה להתקדם. הכעס שלה לא מקדם אותי בהבנת הפרוייקט ולא נותן לי שום דחיפה לכיוון הנכון.
היא מייד אמרה שהיא לא התכוונה להשמע כועסת והיא מתנצלת אם ככה נשמעה ושהיא פה לעזור לי, שהיא לא רוצה שאקלע לתסכול ושהיא מרגישה שהתסכול משתק אותי ופוגע בי.
כן, אמרתי, התסכול לא מועיל לי. מה שיועיל לי זה לשבת איתך על סקירת הספרות שהתחלנו לעשות ולראות איך מקדמים את הנושא בפורמט החדש. מה שיעזור לי זה להבין מה נדרש ממני כדי שאוכל להתחיל לקדם את הפרוייקט. אחרי הכל הזמן הולך ומתקצר ועוד לא התחלתי אפילו.
היא הציעה לי לקרוא עבודות לדוגמא שנשלחו אלינו, כי הן תסברנה לי יותר בבירור את המונחים הנדרשים ואיך אפשר להתאים את התכנים שלי לדרישות האלה. הוסיפה ודיברה על תפקידה כמנחה ושהיא פה לעזור לי ושבהחלט נמצא זמן לשבת ביחד כי חשוב לה להיות פה בשבילי ולתמוך בי.
פתחה את היומן וראתה שאין לה זמן לפגישה בשבוע הבא וגם לא בשבועיים שאחריו, אחר כך כבר נגמר הסמסטר, נו יופי. העיקר שהיא מבטיחה שתעמוד לצידי . היא הציעה לעשות שיחת ועידה באחד הערבים, אבל אמרתי לה שאני לא בטוחה שזה יצליח כי השעות שאני פנויה לשיחה כזו, אחרי עבודה הן בדיוק השעות שהשותפה שלי נמצאת עם הילדים הקטנטנים שלה ולא ממש יכולה לדבר בטלפון. ולא אני לא יכולה לבוא בימים שאינם ימי לימודים כי אני עובדת עד הערב וזו בעיה להשאר אחרי יום לימודים שנמשך שתיים עשרה שעות, גם לי, אבל בעיקר לשותפה עם הילדים הקטנים. אולי בכל זאת תמצא חצי שעה לפגישה אישית איתנו במהלך יום הלימודים?
בסוף סיכמנו שנבדוק את נושא שיחת הועידה. שלחתי הודעה לשותפה שענתה לי שהיא לא רואה את זה קורה בתנאים הקיימים. מה גם שאף אחת מאיתנו לא יודעת איך לקיים שיחת ועידה.
אמרתי לראש החוג שזה המצב והצעתי שננסה בכל זאת להפגש בשבוע הבא.
היא מצידה אמרה לי שאבדוק שוב וככה נפרדנו.
הלכתי הביתה וקראתי את העבודות לדוגמא.
הן באמת הבהירו לי איך צריכה העבודה להראות , או לפחות חלק ממנה והתחלתי לבנות את השלד. החלטתי להצמד למה שאני יודעת לעשות בתקווה שבעתיד ימצא משאב הזמן הדרוש ואוכל להמשיך לקבל הנחיה להכנת העבודה שנאמר לי בפירוש שאני לא חייבת לדעת לעשות בשלב זה של חיי.
ביקשתי מהשותפה שתעשה את החלק שלה, בסקירת הספרות, שנוכל לשלוח לראש החוג.
חיכיתי כמה ימים עד שתכין את הסקירה.
בנתיים קיבלנו הוראה להכין מצגת בנושא העבודה שתוצג בכיתה מול הפרופסור ומולה עם הנחיות לביצוע. מצגת זה כלום, שום בעיה. לקח לי פחות משעה להכין.
ואכן הכנתי את המצגת כמיטב הבנתי ושלחתי לשותפה, למשוב שלה.
היא הוסיפה את חלקה - את שקופית הסיום שמודה למאזינים על ההקשבה...
אחר כך גם שלחה את חלקה בסקירת הספרות. סוג של קופי פייסט מתוך תרגום המאמרים. נו טוב.
אתמול הצגנו את המצגת בכיתה.
אני רציתי להפטר מההצגה כבר,לכן התנדבתי להציג.
לא הבנתי כל כך למה, אבל ראש החוג התעלמה ממני פעם אחרי פעם והזמינה אחרים להציג.
הבעיה היתה שרוב האחרים לא באמת הכינו מצגות, אז היא הזמינה אפילו זוג שלא הכין מצגת שיציגו בעל פה.
בסוף השיעור נשארו עשר דקות ולא נשארו כבר אנשים שיכלו להציג, אז היא אפשרה לנו להציג כלאחר יד.
העלינו את המצגת. אני דיברתי והשותפה העבירה שקופיות.
עשינו את זה מהר כי הסטודנטים האחרים כבר התחילו לזוז באי שקט בכיסא, השיעור נגמר.
אחרי המצגות הקודמות, הפרופסור וראש החוג העירו הערות , אמרו כמה מילים. התפלספו וקישקשו לרוב. ושני הסטודנטים הנודניקים של הכיתה העירו הערות מלאות משמעות על כל פסיק ושיעממו את כולנו למוות.
אחרי שלנו, ראש החוג אמרה שהיתה מצגת יפה ותודה ובזה נגמר העניין. הפרופסור שתק, הנודניקים נדמו.
הסוטדנטים האחרים זינקו מהכיסאות ויצאו מהכיתה, איש איש בעניניו.
טוב, אמרתי לעצמי, העיקר שנפטרתי מהמטלה הזו .
ניסיתי לדבר עם ראש החוג שהיתה שקועה בשיחה עם סטודנטיות אחרות שהיא מנחה.
בסוף, ממש בסוף היא התפנתה אלי בחוסר רצון והודיעה לי שהמצגת היתה טובה בעיקר בהתחשב בעובדה שאמרתי לה שאני לא יודעת מה לעשות, אבל שהיא ממש כועסת על זה שלא יצרנו איתה קשר אחרי הפניה שלי אליה לפני שבוע.
ניסתי להגיד לה שלא הצלחתי ליצור את שיחת הועידה שהיא הציעה, אבל תוך כדי הסבר נפל לי האסימון, הבנתי שהיא כנראה ממש חיכתה לשיחה ממני, כנראה היא ממש הוטרדה. אז התנצלתי על זה שלא עדכנתי אותה. באמת שהייתי צריכה לחזור אליה.
היא התרצתה, קיבלה את ההתנצלות וביקשה שאשלח לה את סקירת הספרות שעשינו על מנת שתוכל לעבור עליה.
בשיעור שאחר כך למדנו עם הפרופסור.
השיעור היה מעניין קצת יותר מהרגיל ובכל פעם שהשתתפתי הוא הקפיד לשבח אותי בקול רם ובהתלהבות.
מצויין! הוא הריע אחרי תשובה נכונה לשאלה ששאל.
מצויינת, אני אומרת בשקט, אני מצווינת ולא מצויין. ואלה שיושבים סביבי צוחקים.
אחרי השיעור הוא עיכב אותי כדי להגיד לי שהמצגת שלי היתה הטובה ביותר והקרובה ביותר לדרישות ההצגה שקיבלנו. לא חסך במילים כדי לשבח את המצגת.
משכתי מהר את השותפה לצידי, הרי אני לא לבד בעסק, אפילו אם אני והיא יודעות שהמצגת היא עבודה שלי.
הודיתי לו על המחמאות.
למורת רוחי אני חשה גאווה.
לא עוזר כמה אני אומרת לעצמי שזו, שוב, דרכו להפוך אותי מאויבת למשתפת פעולה.
כל כך גאה בעצמי שאפילו סיפרתי לחברה מהכיתה שזה מה שהוא אמר.
אחד הבחורים אמר שברור שזה מה שהוא אמר, ממושבו מאחורי הפרופסור וראש החוג, הוא שמע אותם מתלחשים בינהם כל זמן ההרצאה שלי על כמה שהיא טובה ותואמת את הציפיות.
והוסיף שאלה, אם אני מוכנה לשלוח לו אותה על מנת שישתמש בדגם שלי להכין את ההרצאה שלו לשבוע הבא. הוא שותף של שן זהב, שותפתי הזכורה לרע, לכן הוא שאל בזהירות גדולה.
ברור ששלחתי לו, אלא מה?
בהמשך היום הבנתי שלא נדמה לי ואכן היחס של הפרופסור אלי חורג מהרגיל. מהסביר.
החברים לכיתה טוענים שזה ששיחקתי אותה קשה להשגה בהתחלה, עשה את שלו ושהפרופסור מאוהב, הם טוענים שאנחנו זוג משמיים ומבקשים הזמנות לחתונה...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
