על קצות האצבעות

עדיין חושבת עליו.

מידי פעם, כשהראש מתפנה לרגע ממטלות היום יום.

כבר לא בגעגוע, אפילו לא בכעס.

לפעמים עם טיפת רחמים, על הדרך הארוכה שעליו לעבור.

לפעמים בהכרת תודה על כל מה שלמדתי מהקשר איתו.

חושבת אם הייתי רוצה לראות אותו עכשיו והתשובה היא לא.

ולא לדבר בטלפון.

גם לא להתכתב.

עוד מעט יפחתו הרגעים האלה , עד שיעלמו לחלוטין.

מעניין איך אחשוב עליו בעוד כמה שנים.

אני לא שוכחת אנשים שבאו לביקור בחיים שלי.

רק התחושה משתנה, המחשבות משתנות.

כמו צלקת קטנה שבהתחלה כאבה ובערה באדום ולאט לאט הולכת ומאבדת מצבעה ורגישותה, עד שנשכחת לחלוטין ורק מבט או מגע מקרי בשינוי במרקם העור מזכיר שפעם זה כאב מאד.