אחרי יום קשה בעבודה, פתאום בא לי לבכות.
חזרתי הביתה תוך חילופי הודעות עם שתי בנות מהכיתה.
אחת המרצות ראתה אותי לפני שבוע במכללה ואמרה שהיא צריכה את עזרתי להרים איזה פרוייקט בקורס הקרוב שלה. היא ביקשה שאחשוב על שמות של עוד שני אנשים רציניים ואחרי שנתתי שמות ביקשה שאלח לה מייל עם כתובות המייל של שתיהן ושאבקש מאחת מהן להתקשר אליה. היא הסבירה שהיא עוד לא יודעת מה דורש הפורייקט כי היא עוד לא נפגשה עם הועדה המיוחדת אבל שהעזרה שלנו תהיה כרוכה בתשלום סמלי כלשהו.
היום הבנתי שהיא מינתה את זו שאיתה ביקשה לדבר בטלפון לרכזת הפרוייקט ואותי ואת השניה לעוזרות מתנדבות.
שהעזרה שלנו תהיה לעזור להתאים את תכני הקורס לפרוייקט ולהנחות את הכיתה בקבוצות במשך שלושה שיעורים.
בסוף הפרוייקט נקבל, כך אמרה, שי צנוע מהתאחדות הסטודנטים.
היום הקשה בעבודה, הוא יום שכזה, של כעס של מישהו עלי, למרות שלא אני הכתובת. בלאגן שעשתה המחליפה שלי, שאני צריכה לנקות. מאד לא נעים. וגם כעס מהסוג שלא ניתן להרגיע במילים, ואלוהים עדתי שניסיתי. בסוף נותרתי בתחושה של חוסר אונים ותסכול שאני לא יכולה לתקן.
ויש את הדברים הרגילים.
הלחץ של הלימודים, עם פרוייקט הגמר שמועד הסיום שלו מתקרב מהר מידי והוא מתקדם לאט מידי.
הענינים עם הגמל שקשורים אליו וטורדים את רוחי מאד.
העובדה שגם המחליפה וגם מישהי שעושה אצלי עבודה חלקית הודיעו בבת אחת על עזיבה. המחליפה ממש מקשה עלי את החיים כי אין לי מי שיכנס לשלושה ארבעה חודשים ליום וחצי שלה. והעבודה החלקית? כנראה שאני אצטרך לקחת על עצמי את העבודה שלה מה שלא יעשה לי חיים קלים.
ואז הגיע המייל של המרצה שגרם לי להרגיש מנוצלת. אני מנסה להבין אם זה נושא התשלום שהפך לשי סמלי או נושא ההדחה מתפקיד משמעותי למתנדבת מסייעת. כנראה ששניהם.
האגו שלי שברירי היום ובא לי לבכות.
וזה רק יום ראשון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
