על קצות האצבעות

היה נחמד להגיע למכללה ולפגוש את החברים מהכיתה.

זה תמיד החלק הנחמד.
היה פחות נחמד בכיתות החדשות שאליהן העבירו אותנו. קטנות מידי וצפופות, בלי מספיק שקעים לטעינת טלפונים ולפטופים. פחות מידי תאי שירותים למספר הסטודנטיות והסטודנטים ורחוקות מידי מהקפיטריה ומדוכן הקפה. לפחות יש על מה להתלונן.

רציתי לנצל שעור שהמנחה של פרוייקט הגמר הקדישה לפגישות אישיות ולקדם את הפרוייקט בכבודו ובעצמו.

סיכמתי עם השותפה לעבודה שנלך לספריה להוציא עוד מאמרים ולקדם את העבודה, אבל בזמן אמת היא הודיעה לי שהיא מחפשת את המאמרים מהלפטופ שלה בכיתה ושהיא לא רוצה ללכת לספריה.

או קיי, הצטרפתי אליה וחיפשתי נתונים שהיו חסרים לי לשני מאמרים שהוצאתי בעבר.

היא בנתיים אכלה משהו.

אחר כך נכנסתי לאתר הספריה לחפש מאמרים נוספים, היא הלכה לשבת בצד ולשאוב חלב.

אחר כך התחלתי לחפש דרך האינטרנט מאמרים שפורסמו בכתבי עת מקצועיים, היא הלכה לשטוף את המשאבה והסתמסה עם מישהו מהכיתה לגבי ארוחת צהריים.

בסופו של דבר, אחרי שעה וחמישה מאמרים שמצאתי, נמאס לי. אז אמרתי לה שאני משאירה לה את המאמרים שתכניס לסקירת הספרות.

היא שמחה, כי בדיוק הגיעה להחלטה שהיא הולכת לאכול ארוחת צהריים והתלבטה אם להשאיר לי את המחשב שאמשיך לחפש.

לא, פשוט אין גבול.

השעור הלפני אחרון היה של הפרופסור המכובד שאתרא גורלי ללמוד איתו גם בסמסטר הזה.
כמובן שלא ברורות לי דרישות הקורס וכמובן שהוא לא פרסם סילבוס. בכל מקרה החלטתי שאני לא סומכת על ההבטחות שלו לחומר כתוב ומצגות וכתבתי במהלך כל השיעור כמעט מילה במילה את מה שאמר. ישבתי בסוף הכיתה וכתבתי בשצף קצף. תופעת הלוואי המעולה היתה שלא השתתפתי בשיעור והפה שלי נשאר סגור לכל אורכו. עדיף לי ככה. מה שכן, כשאני עסוקה בכתיבה, אני לא באמת מקשיבה ונראה לי שאני עלולה לפספס ככה רעיונות משמעותיים.

השעור האחרון היה של המרצה שביקשה שאשתתף בפרוייקט המיוחד שהיא מריצה בקורס שלה. (ובסוף העבירה בצורה מסובבת ומרוחה את התפקיד על התשלום שלו, לסטודנטית אחרת).
היא היתה נרגשת וקופצנית, כמעט היפרית מרוב התרגשות.
הסטודנטית שממנה ביקשה לעזור בקורס ושאותה מינתה לרכזת הסטודנטים בפרוייקט, הסתובבה לפני השיעור כשהיא עסוקה במפגיע ומלאת חשיבות עצמית. הושיבה אותנו בכיתת סדנא, במעגל כסאות, ובעצמה תפסה את הכסא הקרוב ביותר למנחה (כמעט כתבתי, לכוחות האופל).

היתה הרבה מאד דברת נרגשת של תחילת פרוייקט מסעיר ומרגש, רק שההתרגשות היתה שמורה בעיקר למרצה וליד ימינה (ולמנחה בפרוייקט שבאה להשתתף בהתרגשות ולנציגת התאחדות שבאה) ופחות לסטודנטים האחרים. עיקר ההתרגשות שלהם התבטאה באכילת תותים וקוראסונים שחולקו על ידי הצוות הנרגש.
אני ישבתי בשקט וניסיתי להפחית את הטינה שחשתי כלפי המרצה, כלפי העוזרת וכלפי העולם באופן כללי.

לא עזר שהיא דורשת שנכין אינפוגרפיקה בתור עבודת ביניים בקורס. באמא שלה, אנחנו לא בקורס לגרפיקה או יצירה. זה עצבן אותי יותר ממה שבריא לי. בשביל מה אני צריכה את זה? חסר לי מה לעשות בחיים?
תהיה לנו נסיעה של יום שלם, כמובן לא ביום לימודים, אלא על חשבון יום עבודה , וחובה לבוא. ותהיה איזו הצגת יחיד שתהיה ביום לימודים וחובה לבוא. היא לא מפעילה סנקציות, אבל תוריד 10% מהציון למי שלא יבוא.

באופן כללי הקורס יהיה בנוי מזה שאחרים יעשו את העבודה שלה. היא רמזה בסוף שאנחנו יכולים לכתוב את הבחינה של סוף הקורס. את חלקה בכל אופן. מזל שזה היה בסוף, אחרת אולי לא הייתי מצליחה להתאפק ופולטת משהו ארסי.

היום היא שלחה לי הודעה על הבוקר וביקשה ממני בכל זאת להצטרף להנחות את הפרוייקט המיוחד שלה למרות שאמרתי שאין לי זמן.

סיימה את ההודעה בסיומת חחחח שעושה לי חררה באופן כללי ועוד יותר כשמגיעה ממרצה שאמורה להיות מכובדת.

חזרתי אליה בהודעה שהבהירה בנימוס משולב בהבעת צער על כך שאני ממש לא יכולה לעזור לה.

יש מצב שבסוף אני אלמד לעשות את עצמי. אם לא פנים אל פנים, לפחות בהודעות כתובת.

בסופו של היום הורדתי את שמחה, הסטודנטית שאני לוקחת טרמפ ללימודים וחזרה, בביתה.

היא יצאה מהאוטו ואמרה: היום הראשון עבר, נשארו עוד שלושה עשר.

זו הפרידה המסורתית שלנו.

סוג של טבלת יאוש.