בשישי בערב היה נראה כאילו הפגישה שלנו לא תצא לפועל.
דיברנו והוא השאיר את זה בידי. אבל היו כמה מכשולים. לפחות ככה אני חשבתי, לכן סיכמנו שאתקשר בבוקר ונחליט סופית.
הבוקר שלי התחיל בשלוש לפנות בוקר כשהתעוררתי והתחלתי להתווכח עם עצמי אם לנסוע או לא.
בלילה, כידוע, הכל נראה אחרת, הפרופורציות אחרות לגמרי, והכל נראה גרוע יותר.
בחמש בבוקר החלטתי בפעם החמישים בערך שאני לא נוסעת וזהו, והתחלתי למצוא לעצמי תוכניות ישימות ליום שבת, כאלה שיהיה שווה בגללן לא לנסוע לגמל, או לפחות שלא יהיה נורא כל כך.
בשבע שלחתי לו הודעה שכנראה לא אגיע.
הוא התקשר מייד, ביטל את כל טענותי והודיע לי שאני פשוט צריכה להתלבש ולבוא.
הוא נשמע כל כך משוכנע ומשכנע, וגם השמש כבר עלתה והלילה על כל הפרופורציות הלקויות שלו כבר לא היה בנמצא... השתכנעתי ונסעתי.
איך שנכנסתי לבית שלו הוא אמר שאין חלב ואת הקפה של הבוקר נקח מבית קפה בדרך לים, כי אנחנו הולכים לים ממש עכשיו.
הנחתי את התיק והסוודר הדק על כסא, הכנסתי את הטלפון לכיס האחורי ויצאנו.
לא הייתי כבר המון זמן בים, בטח שנים כבר.
אני לא הולכת למקומות כאלה באור יום מחמת העור האשכנזי השקוף שלי שאין לו שום סיכוי להגיב טוב לשמש. אחר הצהריים ולפנות ערב הן שעות שיותר סביר שאתרצה ללכת לים. לא שזה קורה.
בכל אופן, תשע בבוקר בחורף נראה לי כמו זמן סביר ושמש מתקבלת על הדעת. פחות או יותר.
את הקפה קנינו בבית קפה, שתינו באוטו, והגענו לחוף כשנשבה רוח קרירה והשמש עוד לא ממש חיממה. קצת הצטערתי שהשארתי את הסוודר הדק בבית שלו. לא נורא, אמרתי לו, אני אתחמם בהליכה.
יצאנו מהאוטו וירדנו לחוף. ראיתי מישהי חוזרת עם שקית מלאת צדפים ומייד נזכרתי כמה שאני אוהבת לאסוף צדפים על החוף, מצאתי איזו שקית זרוקה ולקחתי אותה איתי, בתוכה אספתי לאורך ההליכה אבנים וצדפים.
יש קסם בליקוט ואיסוף של פריטים נבחרים. של הרמת האבן, בחינתה מכל צדדיה, שקילתה בכף היד ובחינת התאמתה לאיזו יצירה ערטילאית עתידית שאולי תשמש בה בעתיד. ואולי לא. כנראה שלא. לאור נסיון העבר, לא. אבל מה זה חשוב?
הגמל הציע לי לאסוף את הצדפים והאבנים בדרך חזרה , כדי לא לסחוב שקית כבדה כל הדרך, לא הבין בכלל שתשעים אחוז מההנאה של הטיול זה המציאה והאיסוף, ושלהסחב עם שקית שלתוכה אפשר לאסוף את האבן היפה או הצדף המיוחד זה כייף. ואם לא תהיה לי השקית אתבאס אם אראה אבן או צדף יפה ולא יהיה לי איפה לשמור אותו. כעבור זמן מה התחיל גם הוא לאסוף צדפים מיוחדים שמצא והוסיף אותם לשקית שלי. על אבנים הוא ויתר כי לא הבין את הקריטריונים המכלילים .
הלכנו על חול רטוב, על ערימות של צדפים ועל סלעים גדולים, מוצאים את נקודת שווי המשקל ומתקדמים לסלע הבא.
לרגע שכחתי שגם הגמל שם והלכתי בקצב שלי, המהיר משלו , הגוף שלי נזכר בטיולי הילדות שבהם אהבתי לטפס על סלעים ולחפש שבילים נסתרים בהר. התנועה המוכרת החזירה אותי לתחושות הישנות.
בקצה החוף מצאנו פינה מוסתרת מרוח וישבנו שם , צופים בים, מריחים ומקשיבים לו.
עישנו קצת , הסתדרנו בנוחות בנקודה של חצי שמש חצי צל ונחנו.
תחושה של שלווה ושקט. המקצב של הגלים והצבע שלהם משרה רגיעה עמוקה.
אחרי חצי שעה אמרתי לו שכדאי לא להשאר יותר מידי כי העור שלי לא יגיב טוב לעודף שמש.
הגמל, הכהה מלידה,לא הבין על מה אני מדברת, אבל האמין לי.
חזרנו לאוטו, מהלכים בזהירות על אבנים גדולות ועל חולות רטובים וערימות של צדפים.
הפעם ההליכה על הסלעים היתה מאגרת מעט יותר.
כן בטח שנשרפתי, איזו שאלה.
אבל היה שווה ביותר.
מזמן לא נהניתי ככה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
