מראש הודעתי לו שאמרו שיהיה חם ושאני לא חושבת שיהיה מוצלח ללכת שוב לים.
לבשתי שמלה יפה, נעלתי סנדלים (הורדתי שיערות ברגליים, שכחתי לשים לק על הציפרניים ברגליים), והייתי מוכנה לכל בילוי שהוא לא ים.
אבל הוא רצה ללכת, מלשון הליכה, והעדיף לעשות את זה על החוף.
הצצתי על השמיים - אפורים לחלוטין.
הצצתי על מד הטמפרטורה והחלטתי שבסדר, אבל שלא יתמשך לתוך הצהריים.
הגענו לחוף, חלצתי את הסנדלים והלכנו לנו.
מהים נשבה רוח קרירה ונעימה ולא היה חם מידי.
אז המשכנו ללכת וללכת וללכת עוד. כמעט שעה שלמה הלכנו.
עד שהגענו לנקודה שבה הגמל שאל אם אני רוצה שנמשיך ללכת ונגיע כבר עד לבית הקפה שנמצא שם, לא רחוק. באופק.
התלבטתי, ואז הוא שאל אם קשה לי מידי. כי אם קשה לי אפשר לוותר על הקפה ולהתחיל לחזור.
ההתלבטות נגמרה מייד, קשה מידי? לי? עוד לפני שלו קשה מידי? מה פתאום?! לא נשמע כדבר הזה! לא יקום ולא יהיה!
היה לי כבר קצת קשה, בכל זאת אני לא בכושר וההליכה על החוף והחול הרך היא לא קלה, אבל כנראה שהייתי מוכנה למות ולא להודות בזה. מה חדש?
מה פתאום קשה, אמרתי לו, יהיה נחמד לשתות קפה באמצע הדרך.
תזכרי שאחר כך יש עוד לחזור את כל הדרך הזו , לפחות שעה הליכה נוספת.
אין בעיה. לא קשה לי בכלל. המשכנו ללכת,
מזג אויר סביר, ים רטוב, חול.
כשהגענו לבית הקפה, הזמנו לנו אייס קפה לדרך והתכוונו להתחיל לחזור.
הגמל שאל אותי שוב אם לא קשה לי, כי אפשר לקחת מונית שתחזיר אותנו לאוטו.
אמרתי שהכל בסדר.
התחיל לטפטף, טיפות גשם גדולות וכבדות.
הגמל שאל אם אני רוצה ללכת בטפטוף הזה שעלול להתחזק לגשם של ממש, אפשר לקחת מונית שתחזיר אותנו לאוטו.
בוא, נלך.
הלכנו , דיברנו, צחקנו, התווכחנו, עצרנו לעשן ולהביט קצת על הים וחזרנו ללכת.
מדברים, צוחקים, מתווכחים, מסכימים.
שמיים אפורים מטפטפים ומפסיקים, ים רטוב, חול רך.
ואז בבת אחת התחמם. העננים התדלדלו והשמש התחילה לחמם מאד.
לחמם ולצרוב את העור הבהיר מהחורף (או במקרה שלי, הבהיר, נקודה). הגמל הסיר באבירות את החולצה שלו והניח אותה על הכתפיים שלי, כדי שאשרף פחות. היה לי חם והייתי כבר עייפה ממאמץ ההליכה. ועדיין היתה כברת דרך די ארוכה להשלים עד להגעה למכונית.
הרגשתי את הכפות הרגליים שלי שמתאמצות להתאזן ולמצוא מדרך יציב בחול הרך, הרגשתי את השוקיים והירכיים מתחילות לשדר אותות מצוקה של מאמץ יתר ובעיקר התחלתי להרגיש עייפות.
את בסדר? שאל הגמל, קשה לך?
אני בסדר, אני לא סובלת. לא מאד בכל אופן, הוספתי בפולניות יתרה.
אבל כבר ייחלתי להגיע לאוטו.
בסופו של דבר הגענו לאוטו שלו, שמעולם לא נראה מקסים וקורץ כל כך.
נסענו אליו, התקלחנו , התלטפנו, שכבנו, אכלנו , נחנו, אני התקלחתי שוב ונסעתי הביתה מרוצה אך רצוצה.
היום בבוקר קמתי כשכל סנטימטר בין קצות האצבעות שלי לבין חיבור הגולגולת לצוואר כואב ודואב.
אין ספק שקצת יותר נכונות להודות בקושי היתה מיטיבה איתי.
יש שטויות שלא עוברות עם הגיל, מסתבר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
