על קצות האצבעות

אחרי חודש שלא נפגשנו, חוץ מהפגישה הקצרצרה בחול המועד, נורא נורא רציתי כבר שיגיע הסוף שבוע ושאוכל לנסוע אליו.

בעבר, כשהא היה בא אלי  היינו נפגשים בצורה סדירה, חוץ ממקרים נדירים שמשהו לא הסתדר ומאז שהוא לא בא אלי, הפגישות התרווחו מאד, הממוצע הוא פעם בחודש.

התרגלתי, מתרגלים להכל.

לפני שבועיים כשהיינו 'אמורים' להפגש היה ערב פסח וברור שלא היה על מה לדבר. שבוע אחר כך גם לא, ועכשיו, סוף סוף...

מאחר ולא שמעתי ממנו מילה כתבתי לו הודעה בחמישי בבוקר, בתקווה שבאמת הכל ילך טוב ונוכל להפגש, ושאלתי מה הוא מתכנן לסוף השבוע.

הוא ענה לי שהוא מרגיש לא כל כך טוב, והוא מתכנן ללכת לצלול בשבת בעשר בבוקר.

כלומר, להפגש בשבת בבוקר לא אפשרי.

מייד נעלבתי עד דמעות, זו תמיד התגובה הראשונה שלי לדחיה.

וזו דחיה. הבחירה שלו לשבת בבוקר היא ללכת לצלול והוא אפילו לא חשב לדבר איתי ולהגיד לי שאלה התוכניות. שוב ההנחה הנעלמה והברורה לעין שהחיים שלו נפרדים לגמרי משלי ושהוא לא חייב לי כלום. זה נכון אבל מעליב. 

שלחתי לו הודעה שאם הוא צולל אז כבר יש לו תוכניות לשבת ושירגיש טוב. עם אייקונים מחייכים. אולי הוא לא ירגיש כמה זה מעליב.

הוא כנראה הרגיש, למרות האייקונים המחייכים כי בהודעה הבאה ששלח לי, כתב שהוא חייב ללכת לצלול כדי להתכונן לצלילה באמצע השבוע , ביום הזכרון לחללי צה"ל הוא צולל לאנדרטה  התת מימית של אנשי השייטת. ושאפשר להפגש לארוחת ערב בשישי או אחרי הצלילה בשבת.

ארוחת ערב בשישי אי אפשר, כבר יש לי תוכניות אחרות וגם לא בא לי להפגש לארוחת ערב.

ואחרי הצלילה, לא נראה לי סביר לנסוע לאיזור המרכז בצהריים ולחזור בלילה. מה גם שצלילה היא דבר מתיש .

אז לא עניתי לו.

בשישי בצהריים הוא שלח לי הודעה שהצלילה התבטלה ושאם אין לא קבעתי משהו אחר הוא ישמח לבוא לארוחת בוקר או שאני אבוא אליו.

תחושת העלבון המאד קיימת הקשתה עלי להתחייב לפגישה, אז קבענו שנדבר עם ההתעוררות בבוקר, נראה מה המצב ונחליט.

בשש ועשרה פקחתי עין תורנית, בדקתי את הווטסאפ וראיתי שהגמל היה און ליין חצי שעה קודם. זו הדרך שלו להודיע לי שהוא ער בלי להעיר אותי. לכן שלחתי לו הודעת בוקר טוב. הוא התקשר מייד והציע שאבוא מוקדם ככל הניתן כי הוא צריך ללכת בצהריים ליום הולדת משפחתית וכדאי שיהיה לנו מספיק זמן להיות יחד.

בעשרה לשבע כבר יצאתי מהבית ובשמונה הגעתי אליו. הכבישים הריקים והרמזורים הירוקים היו בעזרי.

הוא שמע את האוטו שלי מגיע ופתח לי את הדלת. כלומר הוא חיכה עם אוזן כרויה לכיוון הכביש והחניה שליד ביתו.

התחבקנו ארוכות לייד הדלת. לא דיברנו על זה, אבל שנינו ידענו שלמרות שלא אמרנו , היה מתח גדול. קיויתי שהוא לא ידבר על זה, לא רציתי לבזבז את הזמן המועט שלנו על הבהרות, ויכוחים ומתח נוסף. כנראה שגם הגמל רצה להמנע מזה כי לא דיברנו על זה כלל.

המתח נותב לסקס שהיה פרוע וסוער מהרגיל, לא מתלוננת על זה אפילו לשניה.
 

אחר כך תכננו את ארוחת הבוקר, יצאנו לצוד את האוכל שלנו במעברים של טיב טעם וכשחזרנו, הכנתי לנו שקשוקה אלופה בזמן שהוא עשה את הסידורים הדרושים להעביר סרט למסך הטלויזיה הגדולה שנוכל לראות. 
זה היה כייף לבשל לו, בעיקר שהוא התמוגג ונהנה מכל ביס. 

אחר כך נכנסנו למיטה וראינו את דדפול, שאולי הביקורות עליו לא משהו, אבל לאחת כמוני, שיש לה טעם של נער בן 15 בסרטי אקשן מטופשים, זה היה בדיוק הסרט שהייתי צריכה. 

כשנגמר הסרט יצאתי בדרכי הביתה, בזמן שהגמל הלך ליומולדת המשפחתית שלו.
כן ירבו.