והג'ננה בעיצומה.
לפני שבוע נזכרה ראש החוג שגם אמורה להנחות את פרייקט הגמר שלי (דגש על אמורה
) שהיא באמת לא הבינה את הדרישות של הפרוייקט כפי ששינה אותם הפרופסור המכובד ושלא יתכן שהקבוצה שהוא מנחה תעשה פרוייקט אחר לגמרי מזה של הקבוצה שלה, ולכן פירסמה הוראות חדשות לבניית העבודה.
הוראות שייתרו את כ-ל העבודה שעשיתי עד כה.
היינו אמורות להפגש איתה לפני שבוע, השותפה ואני, ולהחליט על המשך העבודה, מהי ההתערבות שננקוט או במילים של המכובד, מה המוצר שלנו.
אבל היא, לא לקחה בחשבון את טקס יום הזכרון שיגזוול מזמן הפגישות, והגיעה באיחור. קיבלה את הזוג הראשון וישבה איתם שעה ורבע, במקום חצי שעה. כי חוש הזמן והתיזמון שלה הוא משהו.
למרות ששאלנו אותה כמה פעמים אם יש לנו בשביל מה לחכות, ולמרות שהיא זעפה עלינו שכן, בטח, איזו שאלה, רק אם זה חשוב לכם, וכו'. למרות כל זה, בתום שעה ורבע היינו צריכות ללכת לשיעור הבא והיא ביקשה שנתקשר אליה בערב.
אמרתי לה שאין לי שום כוונה לקבל הנחיה טלפונית, בטח לא כשאני הולכת לטקס יום הזכרון.
וכעסתי.
כעסתי מאד.
על בזבוז הזמן והזלזול בנו, על המריחה המטופשת שנכפית עלינו. על כך שעכשיו לא עושים כלום ואחר כך אין לי מושג מה נספיק לעשות.
יומיים אחר כך נחת במייל שלי השינוי המדובר במבנה העבודה שהרגיז אותי עוד יותר.
היום נקבעה לנו פגישה עם הפרופסור.
אמרתי כבר לפני שבוע שאין טעם להפגש עם המכובד אם אין לנו תוכנית התערבות/מוצר, אבל היא ביטלה את דברי ואמרה ש-שטויות, בטח שיש מה לבוא. הכל יהיה בסדר.
הייתי חייבת ללכת לעבודה בבוקר להספיק משהו, ומיהרתי מאד לצאת ולהגיע למכללה לפגישה שנקבעה עם הפרופסור, רק בשביל להגיע בזמן ולהמתין חצי שעה בחדר ההמתנה, כי שום דבר לא קורה כמו שנקבע ואין באמת ערך לזמן שלנו.
גם ראש החוג היתה בחדר וביחד הם ניסו לקדם את העבודה שלנו.
הפרופסור הקשיב בקצרה לתיאור של מה שנעשה עד היום מפי ראש החוג ומעט מפי (אני אמרתי שלא הצלחנו להגיע לתשובה שציפינו לה בראיונות שנערכו ושאין לנו כיוון להמשך) אבל הוא מייד מצא התערבות שנראתה לו אפשרית. התערבות שמבוססת על הנסיון האישי שלו ואינה תואמת נסיון של אף מרואיין שלי.
הוא הסביר שנכון, שיתכן שצריך לערוך פה מחקר של עוד חמש שנים, ושבסופו יתקבלו תשובות על ידי מומחים ובנתיים ימשיכו להגרם נזקים עקב חוסר התערבות ולכן הוא מציע שנחשוב על רעיון שיבוא מתוכנו להתערבות, מה לדעתנו יגרום לשינוי המיוחל. הרי זה לא שנבצע את השינוי הלכה למעשה... ובהחלט יכול להיות שהשינוי שנציע יהיה בעל משמעות.
הוא דיבר במילים גבוהות ובקול נמלץ, ואני שמעתי - אתן מוזמנות לחרטט איזה בולשיט חסר משמעות במתווה שביקשתי שהבולשיט יכתב.
ורתחתי .
ורתחתי.
ורתחתי.
עוד ניסיתי קצת להתווכח על ההגיון שבהצעות שלו, כי הרי אם זה לא רעיון שעלה בראיונות והוא תלוש וחסר כל קשר, איך אני אבסס אותו בדיוק, בעוד השותפה נועצת בי מבטים נואשים ומנסה לשדר לי בטלפתיה שאשתוק כבר, כי קיבלנו פה את התשובה לשאלה הלא חשובה של התקדמות העבודה.
בסוף נמאס לי , החלטתי לקצר את העונש, להנהן, לשרבט במחברת את ההצעות שלו וללכת כבר. צריך לדעת להרים ידיים בקרבות אבודים.
בשביל מה טרחתי עד כה, אם אין שום משמעות למה שעשיתי ומה שגיליתי?
ובעיקר והכי הכי, קשה לי מאד עם חוסר היושרה וההגינות שבחיפוף המטומטם הזה.
אני יודעת שבסופו של דבר אעשה בדיוק מה שהוא מבקש, ברור לי לגמרי, והעובדה שאעשה את זה ואכנע לשקר הזה הופכת את כל סאגת הלימודים הזו למיותרת ומבוזבזת. כסף ששולם לשווא ולזמן שאבד ולא יחזור, על תואר שאין לו שום משמעות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
