כבר די הרבה זמן שאני רוצה לעזוב את העבודה הפנינה, בערך שלוש וחצי שנים מתוך הארבע וחצי שאני עובדת שם.
למרות שאני יודעת מה לעשות, אני לא מצליחה להתחבר לארגון ואנשיו המקומיים, בעיקר בגלל היקף המשרה הקטן שלי פה. אני שונאת את הנסיעות הארוכות הלוך וחזור שגוזלות לי שעות יקרות ומיותרות מהחיים, וגם העניין הזה שהמון שעות אין לי מה לעשות, מתיש ומייגע.
בתקופת הלימודים זה היה זמן שניצלתי ללמוד למבחנים ולקדם עבודות, אבל עכשיו אלה סתם שעות מתות.
בתכלס, מה אכפת לי לעשות מעט מאד ולקבל על זה כסף? אכפת לי, כי אני משתעממת בטירוף ואחרי כמעט חמש שנים, זה נראה לי מספיק.
ביקשתי מהאחראית שלי שתעביר את חלקיות המשרה של העבודה הפנינה קרוב יותר לעבודה השניה, שלא אצטרך לנסוע כל כך הרבה ולהתפצל מבחינת אחריות ואנשים. שכבר קשה לי מאד להמשיך שם ושאם לא יהיה לי פתרון מקומי, אני אתפטר מחלקיות המשרה ההיא ואחפש עבודה אחרת בהיקף העבודה החסר. לא אמרתי כאיום, אלא כעובדה.
היא אמרה שתחפש לי פתרון מקומי ושלא אמהר להתפטר מחלקיות המשרה.
טוב ויפה, אבל עד שהיא תזיז את עצמה אני מחפשת לבד.
בנתיים קיבלתי מחברה מהלימודים טלפון של עבודה אפשרית. תחום שונה לגמרי מזה שבו אני עוסקת עכשיו, אבל אני מוכשרת לו.
התקשרתי, ביקשו קורות חיים, שלחתי, התקשרו אלי.
את העיניים הנוצצות שמעתי דרך הטלפון, וגם את הנואשות.
הם צריכים מישהו דחוף, כדי להחליף מישהי שיוצאת לחופשת לידה.
הם רוצים 80-100% משרה.
אני רוצה 25% משרה.
זה פער שלא בטוח שיהיה ניתן לגשר עליו , כי אני לא מוכנה כרגע לוותר על הקביעות שהשגתי בעמל כה רב.
אבל האחראית שם ביקשה שאבוא בכל זאת לראיון, מחר. לאורך השיחה ניסתה לשכנע אותי שהכי טוב יהיה לי אצלם.
אני לגמרי לא בטוחה, אבל אלך לראיון מחר ונראה.
מוזר להגיע לראיון עבודה כשאני לא רוצה אותה נואשות...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
