על קצות האצבעות

ספרו את זה לכלבה התולעת שלמדה לדבר בגיל 15 וחצי המופלג.

עד עכשיו היא היתה הכלבה השקטה ביקום.

מיום שהגיעה אלי ואימצה אותי היתה כמעט בלתי מורגשת. לא תובענית במיוחד, ולא מביעה במיוחד.

מה שהבאתי לה, קיבלה. כולל שלושה חתולים ושני כלבים שהצטרפו לבית לאורך השנים.

בשקט בשקט היתה מקבלת עליה את הדין, הולכת לפינה שלה ורק חושפת שיניים באיום חרישי אם בעל החיים החדש התורן היה מתקרב יותר מידי. אם נותנים אוכל, היא באה לאכול, אם חסרים מים בכלי היא עומדת ליידו וממתינה בסבלנות שאשים לב. אם היא רוצה לצאת, היא עומדת ליד הדלת ואם היא רוצה להכנס, היא שוכבת בסבלנות על מפתן הדלת ומחכה שהדלת תפתח.

כשאני נכנסת הביתה היא מכשכשת בזנב, לפעמים אפילו מחייכת את החיוך המטופש שחלק מהכלבים יודעים לחייך עם הרמת השפתיים. שזה פחות או יותר הדבר הכי מצחיק שכלב יודע לעשות.

לעומתה הדוגמנית מקבלת את פני בשירה וריקודים.

היא נעמדת על המיטה שלה ומרימה את הראש בהתמתחות, אחר כך מדלגת מהמיטה אלי ונמתחת שוב, הפעם עם רגליים קדמיות ישרות, ישבן למעלה וראש למטה, ואז מפהקת קצת, קופצת עלי, מכשכשת בגדם הזנבנב שלה, מפהקת שוב בקול, רצה לפה ולשם, נוחרת ומתנשפת, ובאופן כללי נותנת את התחושה שהיא מאושרת לאין שיעור מהעובדה שחזרתי הביתה.

התולעת שוכבת במקומה בזמן הזה ומכשכשת קצת בזנב תוך הנמכת אוזניים מחייכת. יחי ההבדל הקטן.

זה לא שהיא לא יודעת לנבוח. בנביחות התולעת מכניסה את הדוגמנית לכיס הקטן. יש לה קול נוקב והיא משתמשת בו בלי להתבייש. היא נובחת על כלבים אחרים שעוברים לייד הבית, על קולות חשודים, צללים ותנועות לא מוכרים וכמובן על גברים. היא לא אוהבת גברים. לפעמים גם על נשים ועל כל האורחים שבאים הביתה, ככה, שיהיה.

בדרך כלל כשהיא מתחילה לנבוח, קשה לה להפסיק. גם אם גוערים בה, היא מביטה במבט מלוכסן רווי אשמה, ונובחת, כאילו נפלט לה בלי שליטה.

הדוגמנית אוחזת בקול נביחה חנוק משהו שיש ללא מעט מבני מינה פחוסי האף שהגנטיקה לא היטיבה עם דרכי הנשימה שלהם. היא מתקשרת עם העולם בדרכים רבות ומגוונות אחרות.

מלבד נביחות התולעת היתה שקטה מאד, עד עכשיו.

בימים שחלתה וכאבה, התולעת יללה מידי פעם מכאב וחוסר אונים, והנה היא שמה לב שיש תגובה מיידית ליללות הללו.

ומאז, למרות שהשתפרה פלאים, היא מיילללת בכל פעם שהיא רוצה משהו. כשהיא רוצה לאכול, כשהיא רוצה לצאת, כשהיא רוצה תשומת לב. פתאום היא רוצה תשומת לב! והיא מייללת ללא ליאות באותה עקשנות כלבית שעד כה היתה שקטה.

כשהיא עומדת בתחתית המדרגות ומבקשת שאבוא לעזור לה לעלות, היא נובחת. נביחות חדות ודחופות שאני כבר יודעת לזהות.

אין מה להגיד, הכלבה התולעת הפכה לכלבה דברנית. מי אמר שאי אפשר ללמד כלב זקן טריקים חדשים? כי זאת מרגע שלמדה לדבר, לא סותמת את הפה לרגע...