על קצות האצבעות

ככה החיים שלי.

המון קורה, לא הכל בתחומים שאני מספרת עליהם. לא היה לי זמן כמעט בכלל ולא קראתי כמעט כלום. חסרתם לי.

הגומי שאוטם את המקרר הישן שלי נקרע.

התקשרתי לאיש המקצוע הקבוע שלי.

בפעמיים הראשונות שהיתה תקלה במקרר, היית בטוחה שאצטרך לקנות מקרר חדש, אבל האיש, עולה מברית המועצות לא מכיר את המושג הזה "לקנות חדש", כך או אחרת הוא מתקן.

אז מה אם המקרר בi חמשת אלפים שנה?

בפעם השלישית כבר לא התרגשתי, והוא אכן תיקן בלי בעיה. וגם הפעם לא התרגשתי. רק התקשרתי ושאלתי אם יוכל לבוא.

הוא אמר שכן, אבל ביקש שאמדוד את הרוחב והאורך של גומי האוטם ושאשלח לו בוואטסאפ. מדדתי את הרוחב והגובה ושלחתי לו את המידות. רק שהוא אמר שלא נראה לו סביר שהרוחב הוא 27.5 ס"מ.

כמובן שלא. מסרתי את המידות באינצ'ים במקום בסנטימטרים. לכן חזרתי ומדדתי, והפעם צילמתי ושלחתי לו את הצילום ליתר בטחון.

הוא אמר שיחפש גומי מתאים ויהיה איתי בקשר.

רק אחרי ששלחתי הסתכלתי שוב על התמונה וראיתי את התולעת עומדת במבט מלא ציפיה. אחרי הכל, פתחתי את המקרר, זה תמיד מקור לתקווה, אולי יצא לה משהו מזה.

כמו כולם יצאתי בערב לצלם את הסופר מון. הוא באמת היה כתום ומדהים...ומכוסה עננים.

לכן יצאתי מאוחר יותר שוב.

עכשו כבר היה קטן ולבן יותר, אבל האיר באור חזק מאד, כך שהתמונה התקבלה מיוחדת מאד לטעמי.

הירוקים בהירים שנובטים, הם שיני השום שהטמנתי לפני שבוע באדמה.

הם כבר דור שלישי של שום אורגני שאני מגדלת בגינה הקהילתית.

לפני שנה אמנם לא היתה לי ערוגה, אבל ביקשתי מחמותי שתקצה לי פינה ותגדל עבורי שום.

והשנה, פירקתי שלושה ראשי שום שנשארו מלפני שנה ונעצתי אותם באדמה הלחה בחורים מדודים שעשיתי עם האצבע.

אני יודעת שיש כלים לעדור ולתחח, לחפור ולישר את האדמה, אבל אני הכי אוהבת בידיים, ובמזלג ישן שאני מביאה איתי.

יש משהו במגע עם האדמה, בלחוש את הלחות או היובש שלה, את הרכות את הקושי, בלהריח אותה, שהופך את הקושי של ההתכופפות הממושכת, לכדאי בשבילי. 

זה והנביטה הירוקה העדינה , המרגשת.

אולי זה גזר, אני לא בטוחה.

שוב שכחתי להכין שלטים קטנים שיזכירו לי מה שתלתי איפה. 

אני מסתכלת על הערוגה של השכנים שלי, המדודה ומסודרת, זו שתחומה באבנים קטנות ומסומנת בקפידה בשלטים קטנטנים שאומרים מה נזרע ומה נשתל בכל מקום.

ואז אני מסתכלת שוב על השתילים הקטנטנים שלי, מרוצה מהמרווחים בין הצמחים, מכך שלא ויתרתי לעצמי וזרעתי אותם בסבלנות אחד אחד ולכן הם לא צפופים מידי ולכל אחד יש מרווח מחייה.

טוב שחמותי לא מסתפקת רק במזלג ויש לה ארסנל שלם של כלי גינון. בדיוק כשהיא מגיעה אני מיישרת את הגב, ולוקחת את המשפך שלה, כדי להשקות את הקטנטנים, הם צריכים קצת עזרה עד שיגדלו שורשים ארוכים מספיק שיגיעו למים שמטפטפים מצינורות ההשקיה.

ברוקולי, מקור לגאווה.

מה שמזכיר לי שאני רוצה להשיג שתילי כרובית.

קשה לי לעבוד בגינה.

הגב שלי מתקשה להתמודד עם ההתכופפות קדימה ואני צריכה למצוא כל מיני תנוחות כריעה וישיבה משתנות כדי שאצליח להעביר שעה של עישוב.

העשבים עכשיו עדיין קטנטנים ונמצאים באלפיהם. נראים בלתי נגמרים. 

צריך להכנס להלך רוח אחר לגמרי כדי להעביר את הזמן הלא נוח הזה בצורה נעימה. 

אני מוציאה את הטלפון מהכיס , מניחה על האדמה, שתהיה מוזיקה גם לצמחים וגם לי ומתחילה לעשב.

אני לבד בגינה, באתי מוקדם, ואני יכולה אפילו לשיר קצת.

מדהים איך מתחלפת תחושת החובה הלא נעימה בתחושה של שלווה ושקט.

אחר כך צריך רק להביט על הצמחים בשביל לחייך וללחוש להם בשקט שיגדלו יפה עד שאבוא בשבוע הבא שוב.

וצריך רק הביט בתמונות שצילמתי כדי להזכר שאיזו סופה שלא תבוא, יש את הנקודות הקטנות האלה של רוגע, איים של שקט ושפיות.