סוף סוף, אחרי טלפונים אינסופיים ואחרי שסוננתי במסננת דקה במיוחד על ידי האחראית הממונה על הנושא (היא בישיבה, היא תחזור אלייך אחר כך, תתקשרי מחר בין 12:00 ל12:05 וכו'), הצלחתי לדבר איתה ולקבוע תאריך סיום בפנינה ולמסור אותו לעבודה החדשה על מנת שכולנו נצא מתחום הלא נודע ונדע מה עומד לקרות.
הסכמתי לדחות את העזיבה של הפנינה עד לסוף נובמבר, כלומר בעוד שבוע בדיוק. רציתי לעזוב בצורה יפה ככל הניתן, כי אחרי הכל , מדובר בארגון שבו עשויים לפגוש את האנשים בשלב זה או אחר של החיים, ובכל מקרה כדאי לא לשרוף גשרים כשהולכים ממקום כשלהו.
כמובן שמרגע שנקבע התאריך התחלתי להצטער על העזיבה של הפנינה.
אחרי חמש שנים, נקשרתי למקום ולאנשים ולא פשוט לקום וללכת.
הנסיון מלמדני שאחרי העזיבה הרבה יותר פשוט והגעגועים, אמנם קיימים, אך הופכים לערטלאיים יותר. הפרידה הספציפית מהאנשים לא פשוטה וכרוכה במבוכה הבסיסית שיש בכל פרידה.
לפחות אין פה צוות להפרד ממנו כמו שהיה בסיום העבודה הקודמת.
אבל בדומה לסיום שם, ההתחלה החדשה כרוכה בהתמודדות עם תחומים חדשים ולא מוכרים בעבודה. דברים שלא עשיתי עד היום, לפחות לא בקונסטלציה המסויימת שבה הם עומדים להיעשות.
תהיה לי אחראית צמודה, דבוקה לקודקוד, מה שלא היה עד היום ומפחיד אותי יותר מכל. העצמאות שלי היא ערך עליון, מקווה שיהיה לה מקום במקום החדש.
אני אעשה דברים שעוד לא עשיתי, אני אלמד.
אני אעבוד בתוך מקום שמכיל עוד אנשים, אני אלמד להסתדר.
אני מנסה לזכור כמה היה קשה לי בפנינה בתקופה הראשונה, כמה לא הרגשתי נוח, כמה הייתי עייפה ,לעומת כמה קשה לי לעזוב היום, כשאני כבר מכירה ושולטת ונהנית מהיתרונות שהמקום מציע.
מנסה לזכור שבכל מקום יש יתרונות וחסרונות ושבסופו של דבר, לא יקח הרבה זמן עד שארגיש יותר בשליטה, ולכן גם ארגיש יותר טוב.
אני קצת דואגת לעציצים שאשאיר פה. מקווה שישקו אותם ויאהבו אותם כמו שאני אהבתי.
אולי אקח איתי אחד הביתה, בתור מתנת פרידה.
את מי כדאי לי?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
