על קצות האצבעות

למרות שחשבתי שיהיה רטוב מידי, ניצלתי את השעה וקצת שבהן השמש הציצה והגשם לא טפטף, והלכתי לבקר את הגינה. לא שחשבתי שאעבוד שם במיוחד, אבל כיוון שכבר הגעתי, עישבתי טיפה, והתפעלתי קצת.

הלכתי לגינה בכפכפי קרוקס וגרביים, לוק שנראה גרוע בדיוק כמו שהוא נשמע, בתקווה שלא יהיו שלוליות מים ושהגרביים לא ירטבו לי. כן, נראה לי שיהיה נכון לקנות מגפי גומי נמוכים וללכת איתם לגינה. בסופו של דבר לא היו שלוליות בגינה, אבל היה המון בוץ שהצטבר על סוליות הכפכפים כך שבסופו של דבר יצאתי מהגינה גבוהה בשני סנטימטר יותר ממה שנכנסתי אליה.

קצת עישבתי, נהנית מהיתרון היחיד של עישוב באדמה רטובה - שהשורשים נשלפים ממנה בקלילות, מצד שני יש כל כך הרבה עשבים קטנטנים חדשים שזה קצת מייאש. סיזיפוס היה מרגיש ממש בבית אם היה מוטל עליו לעשב את הגינה במקום לדחוף סלע.

אבל היה שכר לעמלי, בעיקר לעמל בביקור הקודם שבו הקמתי במאמץ לא קטן גדר קטנה שיהיה לאפונה על מה לטפס, והנה היום גיליתי שבחלק אחד של הגדר האפונה ממש החלה להאחז בחוטים. איזו גאווה, איזו אפונה גאונה!

הפלפל שלי התאושש! עד עכשיו הוא נאכל על ידי ציפורים או חרקים ברמה כזו שלא ממש היו לו עלים, ועכשיו סוף סוף רואים את העלים שלו, אני מקווה שהוא יגדל מספיק לפני סיום פרק הגשם הזה, כדי שהמזיקים המציקים יניחו לו בשקט , מאחוריו אפשר לראות את הפלפל השני שחשבתי שמת כבר והנה הוא מוציא עלה אחד של תקווה.

והקולרבי המהמם, שאפשר לראות איך הוא מתהווה , מתפיח את גופו מתחת לעלים ומעל לשורשים, הצבע הירוק הבהיר שלו הוא בטח הערך המילוני של המילה רענן.

חוץ מזה קיבלתי השבוע בדואר את אישור התואר. בדרך לא ברורה שלא עומדת בשום חישוב שעשיתי, מסתבר שהציון הממוצע של התואר כולו הוא 92. לא מצטיינת דיקן, אבל מרוצה מאד. ממש מרוצה. הייתי בטוחה שאני מגרדת את ה90 מלמטה.

נדמה לי שזה ציון שאפשר להמשיך איתו הלאה. לא שאמשיך, אמרתי כבר שלא אמשיך, אבל הדלת פתוחה, וזו הרגשה מצויינת.

פתאום נראה לי שלא היה נורא קשה ואפילו העבודה לא זכורה לי כקשה במיוחד. זה כנראה אותו מנגנון שמשכיח מנשים את כאבי הלידה, אחרת אני לא יכולה להסביר את התחושה הזאת. טוב שכתוב לי שחור על גבי בלוג שהיה קשה. 

בכל מקרה , אני סומכת עליהם שתזכירו לי ותרביצו בי מעט תבונה אם אתפתה להשתטות ולחשוב על עוד לימודים אקדמיים.