באמת הגיע הזמן שנפגש כבר, המהנדס מסכים איתי בטלפון, אולי תבואי אלינו הפעם את?
בשמחה,אני אומרת, מה עם השבת הקרובה? זו אמורה להיות שבת יפה.
שבת זה לא כל כך טוב, יש ענינים משפחתיים, אבל מה את אומרת על שישי בערב? תבואי לארוחת ערב, נכין אוכל טוב נשתה הרבה, תשארי לישון, יהיה נהדר.
לישון אני לא יכולה, יש לי שתי כלבות בבית שצריך להוציא אותן ולהאכיל אותן... זה מה שאני אומרת בקול רם, ובלב אני חושבת שאני לא אוהבת לישון בבתים של אחרים, הכי אני אוהבת את הבית שלי. את הנוחות שלי.
את הבית שלי סידרתי ואירגנתי ככה שהוא יהיה הכי מתאים לי בעולם ובתים של אחרים, לא בנויים ומסודרים בדיוק כמו שלי.
המיטה היא לא המיטה שלי, אין לי את השקט שלי - אם הנחירות של הדוגמנית נחשבות לשקט - ואין את הפרטיות שלי. הכריות בבית הכי נוחות לי, את השמיכה בחרתי בדיוק לצרכי והמזרון שלי הולך איתי כבר שנים. אפשר להגיד שאני מפונקת, או אריק איינשטיין.
למהנדס אני רק אומרת שיש לי כלבות שאני לא יכולה שלא להיות בבית להוציא ולהאכיל בבוקר, ושאוכל לבוא אבל לא להשאר.
מוקדם יותר באותה שיחה אנחנו מדברים על משכורות והוצאות.
אני יודעת שהמשכורת שלו גבוהה משלי, כי הוא מהנדס מחשבים ותיק ומנוסה שעובד בחברה טובה , מחזיק רכב חברה ואופציות. אבל הוא מתלונן על ההבדל בנטו לעומת הברוטו, לכן אני שואלת אותו מה הנטו והוא אומר לי . תמיד ידעתי שהוא מרוויח יותר ממני, אבל עכשיו אני יודעת שהוא מרוויח פי שלוש יותר ממני. פי 3.07 למען הדיוק.
והוא מתלונן, על שכר הדירה, על המזונות שהוא משלם, על ההוצאות על הרכב חברה שיש לו בליסינג, על כך שהוא לא נוסע הרבה לחו'ל , שאין לו דירה משלו, שהמקרר שלו בן עשר, שהחיים מלאים בהוצאות ושהוא לא מצליח לחסוך.
אני מקשיבה לו, אבל קצת מגלגלת עיניים ביני לבין עצמי.
הוא מרוייח פי שלוש ממני, משלם שכירות גבוהה כי הוא גר בבית פרטי שכור ענק, משלם הון במזונות בגלל שהסכים לכל הדרישות של גרושתו, כמעט לכולן, בכל אופן, ועדיין לפי החישוב המהיר שאני עושה, שני הפריטים האלו הגדולים בהוצאות עולים לו קצת פחות מחצי מהמשכורת בלבד וזה עדיין משאיר אותו עם עודף גדול מכל המשכורת שלי. ואסור לשכוח שהדביקה שלו מכניסה עוד משכורת, בטח לא גדולה כמו שלו, אבל משכורת נוספת.
אני לא נסעתי לחו'ל מאז 2012, המקרר שלי בן יותר מעשרים שנה, אני משלמת לא מעט על הרכב שלי שאינו בליסינג ואין לי דלק ללא הגבלה, גם לי יש לא מעט הוצאות, ואין לי משכורת נכנסת נוספת, אבל אני מצליחה לחסוך קצת כל חודש.
אני מקשיבה ומגלגלת עיניים ביני לבין עצמי ומשאירה את המחשבות האלה לעצמי. ממילא תפיסת הרווחה היא אישית פנימית ולא באמת קשורה למה שיש או אין.
אני מסכימה שארוחת ערב היא זמן מצויין להפגש, ונוסעת לבית שלו ושל הדביקה ביום שישי, עם פשטידת ברוקולי, סלט כרוב ועוגת שמרים ושוקולד, חמה עדיין מהתנור.
יש עוד אורחת בבית, נקרא לה עגלגלית, היא אורחת כל כך קבועה שהיא לא ממש אורחת, והיא עומדת עם המהנדס והדביקה במטבח, כולם דורכים זה על רגליו של זה במטבח תוך כדי שהם מבשלים ביחד.
אני מצטרפת לבישול המשותף, על תקן מוזגת היין וטועמת המזון. מסיבה לא ברורה המהנדס פחות מעריך את המיומנות שלי כטועמת ומנסה לסלק לי את היד מתוך מגש נתחי הבשר שהוא צולה על פלנצ'ה.
עגלגלית מכינה סנגריה חמה ומחממת מגשים עם תפוחי אדמה מתובלים ברוזמרין ועגבניות שרי צלויות. הדביקה חותכת סלט שזה מיצוי היכולות שלה במטבח והמהנדס צולה בשר ומנסה להשתלט על סדר הבישול ולקדם את ההכנות לכדי ארוחה של ממש.
אחרי חצי שעה אנחנו מצליחים להגיע לשולחן עם האוכל החם והריחני, שותים יין חם ומתובל, אוכלים ומדברים ומדברים ומדברים.
כיוון שאנחנו מכירים מגיל שבע עשרה וחולקים לא מעט חוויות לאורך השנים,לא צריך יותר מכמה מילים כדי לעורר רגשות משותפים. נעים לנו ביחד. נינוח ורגוע ומלא שמחה. הערב מלא בזכרונות בני שלושים שנה, שהדביקה מתדלקת באלבום תמונות ישן מלא בדמויות זכורות וחצי נשכחות.
אחרי האוכל אננחו עוברים לסלון שבו דולק תנור נפט ישן גדול שמפיץ חום נהדר כל כך ששום מזגן לא משתווה לו. החברה נעימה והשיחה זורמת כל כך בקלות שחבל לי לקום ולנסוע הביתה. אין הרגשה טובה מלעזוב מקום בתחושה שאפשר היה להשאר עוד ועוד, לכן אני נפרדת ונוסעת הביתה מוצפת מחשבות וזכרונות נהדרים.
כשאני מגיעה הביתה אני חושבת שלא באמת משנה כמה כסף מרוויחים, כי עם חברים כאלה אני מרגישה עשירה מאד.
ואפילו יותר חשוב מזה, מאושרת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
