התולעת הזקנה שוברת את הלב.
לפני שבועיים התחילה לנענע את הראש ערב אחד, לנסות להתפלש ברצפה - אוזן שמאל קודם- ולילל באי שקט גדל והולך.
בהצצה לאוזן ראיתי כמות אדירה של הפרשה, משום מה אצל כלבים זה לא מגעיל כמו אצל בני אדם, ניקיתי את האוזן כמיטב יכולתי וטיפטפתי לה טיפות אוזנים נגד כאבים, אבל זה לא ממש שינה את המצב, היא עדיין ניסתה לזרוק את עצמה על הרצפה ולילל באי שקט.
בסוף נתתי לה את אחד מהכדורים נגד כאבים שנשארו לי מהאפיזודה של כאבי המפרקים שהיתה לה ואחרי חצי שעה היא נרגעה.
למחרת לקחתי אותה לוטרינר שבדק את האוזן ומצא שאכן יש הפרשה מאסיבית, לקח משטח וקבע שיש זיהום פטרייתי וחיידקי גם יחד ושהיא צריכה טיפות אוזניים ושטיפות אוזניים. על הדרך רצוי לתת תילוע לה ולדוגמנית ואני ביקשתי שיתן לי עוד כמה כדורים נגד כאבים לכל צרה שלא תבוא.
נפרדתי מ600 שקלים וחזרתי הביתה עם שתי כלבות, אחת עולצת על היציאה מהמרפאה והשניה עולצת כי היא אהבלה עולצת בלי קשר לכלום.
עשרה ימי טיפול בטיפות שיפרו את מצבה, אני מקווה שהדלקת לא תחזור אחרת נצטרך לשלוח תרבית מהאוזן ולהתחיל לטפל בצורה יותר מאסיבית. אבל כך או אחרת, הכלבה שגם מקודם לא היתה חדת שמיעה במיוחד, לא שומעת אותי עכשיו בכלל. לא שומעת בכלל כלום.
ואובדן השמיעה המוחלט הזה הופך אותה למבוהלת ולתלותית כמו שלא היתה אף פעם.
היא לא רוצה לצאת החוצה. הכלבה שאהבה יותר מכל להיות בחוץ לא מוכנה לצאת כמעט בכלל.
בימים של הגשם היא סרבה לצאת למרות כל נסיונות השכנוע ועשתה פיפי בבית, פעמיים.
והשתן שלה מסריח וחריף כל כך שלמרות סבון הרצפות נשאר ריח עז בבית ואת סמרטוט הרצפה הייתי חייבת לתלות בחוץ ולכבס בהרתחה.
כל כך לא מתאים לה לעשות פיפי בבית. אף פעם היא לא עשתה. ועכשיו, כאילו שטיון של זקנה משתלט עליה. לפעמים יותר לפעמים פחות.
לפעמים היא הולכת אחרי כשאני בבית, עוקבת אחרי לכל מקום, כאילו מפחדת שאעלם לה. יושבת ומביטה בי בעיניים קהות, בריכוז עצום. מתקתקת בציפורניה בהליכה רובוטית ממקום למקום.
כשהיא כבר יוצאת החוצה, היא ממהרת לבקש להכנס. עומדת בתחתית המדרגות ונובחת נביחות חדות ודוחקות, אני מעלה אותה למעלה, והיא מקפצת בקושי רב לספה שלה ונרדמת מייד. ישנה בעיניים עצומות, שינה חזקה ועמוקה ולא מתעוררת מהקולות והתנועות של הבית.
היא אוכלת ממש לאט. אמנם אוכלת בתאבון, אבל לוקח לה בערך פי ארבע יותר זמן מאשר לדוגמנית ששואבת את האוכל היבש בערך במהירות שבה אני שופכת אותו לכלי שלה.
הדוגמנית מנצלת את החולשה של התולעת הזקנה ומבריחה אותה מהאוכל שלה, אם במקרה אני לא שמה לב ושומרת עליה. היום הייתי צריכה להרחיק את הדוגמנית למקום שלה ולהשלים לתולעת את האוכל שנגזל ממנה. אני כועסת על הדוגמנית במקרים האלו, אבל בסך הכל זו דרכו של עולם, הצעיר והחזק הוא זה ששורד.
הלב נשבר על הזקנה הזאת, קשה לראות אותה הולכת ומתכלה, מאבדת כל פעם עוד קצת מעצמה.
עם אנשים אין ברירה, ועם כלבים יש לנו את הפריבילגיה לקצר את הסבל.
אבל מצד שני, היא עדיין בעלת תאבון ושמחת חיים. היא עדיין נובחת על אנשים וכלבים חצופים שעוברים לייד הבית שלנו ולא נראה שהיא סובלת מכאבים במיוחד כרגע.
אז עם כל הכבוד לפריבילגיה, עוד לא הגיע הזמן. אני מקווה שיהיה לי האומץ לזהות את הרגע הנכון ולחסוך ממנה סבל, כשיגיע היום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
