כשהתעוררתי הבוקר, היה קצת יותר מידי אור בחדר השינה ולכן המחשבות העירניות יחסית הראשונות שלי היו- האם השחר מקדים עד כדי כך או שזה יום בהיר יותר מהקודמים או שאולי השעון לא צלצל ונורא מאוחר עכשיו?
כמובן שזה היה וילון מספר שלוש. הצצה מהירה לטלפון גילתה לי שהשעה היא 6:42 שזו בדיוק השעה שבה אני יוצאת מהבית לעבודה בימים כתיקונם. אני אוהבת להגיע כמה דקות מוקדם משעת הפתיחה הרשמית, לפתוח בנחת ולהתארגן בשקט, עם כוס קפה ראשונה של בוקר.
אין לתאר את מערבולת הרגשות שהציפה אותי עם ההבנה שאני מאחרת. זה זה היה בערך ככה, אני לא מתחייבת על הסדר הנכון:
אוי לא!
אני צריכה להיות מוכנה כבר לעבודה!
אני לא מאמינה, הייתי אמורה להיות באוטו עכשיו.
אוףףףףףף, אני שונאת שזה קורה לי.
למה זה קורה לי?
מה קרה לשעון המחורבן בטלפון, למה הוא לא צלצל?
אני חייבת לבדוק למה הוא לא צלצל.
אולי הוא צלצל ולא שמעתי? לא יכול להיות.
לא חשוב, זו השעה ועם זה אני חייבת להתמודד.
זה משהו שקורה, שקרה.
אין מה לבכות על חלב שנשפך, חבל על הזמן.
אני אספיק להתקלח?
אני חייבת להתקלח.
לא יכולה בלי, לא יוצאת מהבית בלי.
כמה אאחר אם אתקלח?
לא חשוב, אני אעשה מקלחת קצרה.
כן, אני חייבת לקצר הליכים.
תתעודדי פועה, היו ימים שבהם ידעת להיות מוכנה בעשר דקות מהיקיצה.
אין סיכוי.
לא היום.
קומי כבר.
אז תאחרי בכמה דקות, לא יקרה כלום.
אם יחכו לך בדלת, תתנצלי, אנשים יבינו.
זה קורה לכולם.
אני בטוחה שזה קרה לכולם מידי פעם.
טוב יש סדר פעולות ודברים שאני לא יכולה לוותר עליהם.
אז אם אני אקצר הליכים כמה זמן זה יקח לי?
אוף, אני שונאת לאחר, שונאת שונאת שונאת.
לפחות ישנתי ממש טוב...
מה זה משנה עכשיו אם אני מאחרת?
בסופו של דבר יצאתי מהבית אחרי מקלחת והכל,בקיצור נמרץ ב6:57, והגעתי לעבודה באיחור של ארבע דקות בלבד. ואף אחד לא חיכה לי בדלת , ככה שלא הייתי צריכה להתנצל.
אבל תחושת הדחיפות לא עזבה אותי כל היום והעומס החריג בעובדה לא עזר לה בכלל.
לפחות אני יכולה להתנחם שאני עדיין שומרת על זמני התארגנות מעולים, כמעט כמו פעם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
