אולי בגלל שלא היה מעניין בכלל ברמה שאליה התכוונתי בפוסט הקודם.
כשהגעתי לבית של המהנדס והדביקה היא לא היתה שם, הצ'ילבה שלי, ומשראיתי שהיא לא מגיעה שאלתי את הדביקה האם היא אמורה להגיע.
הדביקה אמרה שהיא לא תבוא בסוף, כי יש לה עיסוקים קודמים.
אני אמרתי ש- יופי. עדיף לי ככה.
והדביקה אמרה שדווקא חבל כי הגיע הזמן לשים הכל מאחורינו ולפתוח דף חדש.
מה שהביא אותי לחשוב שאולי זה הכל רעיון שלה. לא רעיון מצויין, יש לציין.
אמרתי לה שעוד לא הגיע הזמן לפתוח דף חדש, לפחות מבחינתי, ושאני מאד מאוכזבת ממנה, כי לא חינכתי אותה לאהבת אדם שכזו ומאד מצער אותי שיצא ממנה כזה בן אדם שוחר שלום ומפייס בין הבריות.
היא צחקה ונשבעה לי שזה לא מה שזה נראה, שהיא לא כזאת אוהבת אדם ומי אני בכלל שאחנך אותה, היא מבוגרת ממני בארבעה חודשים!
האחרים זרמו לאט אל הבית.
חיבוקים, נשיקות והררים הולכים ועולים של אוכל.
שני זוגות הודיעו על ביטול ברגע האחרון, הצטערתי שלא יהיו, אבל בגלל העדרותם יצא לי לשבת יותר עם אלה אני פחות קרובה אליהם, מה שחיזק את החיבור והקשר.
את הבשר והבירות המהנדס קנה במרוכז וכל אחד מאיתנו הביא משהו.
אני הבאתי פשטידת תפוחי אדמה ,סלט תפ"א, סלט חצילים בטחינה, סלט סלק מבושל, עוגת שוקולד ובירות בוטיק נהדרות מהייצור מבשלה מקומית.
היו המון דברים טעימים, אבל הכי טעימה היתה עוגת טופי ומייפל שהכינה זו השנה השניה ברצף, על פי בקשת הקהל אחת האורחות. ביקשנו וקיבלנו מתכון:
מומלץ ביותר, נוק אאוט בטוח במפגשי חברים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
