על קצות האצבעות

אני אוהבת את ההתעוררות ביום שישי.

בדרך כלל אני דואגת שלא יהיו לי דברים לעשות על הבוקר, כדי שאוכל לקום לאיטי ולא למהר לשום מקום.

סופשבוע אחרי הכל.

ודווקא הבוקר קבעתי לי מפגש נוסף לקורס שאני מעבירה, הזמן מצטמצם וצריך להספיק.

שטויות אמרתי לעצמי עד תשע וחצי אני אספיק לקום , לסדר קצת את הבית לשתות את הקפה השלישי ולהיות חביבה מספיק.

ואכן השעון צלצל בבוקר בשעה שקבעתי לו, שבע וחצי. מה שמשאיר לי זמן להתפנק במיטה ולשתות קפה וגם להתקלח ולסדר קצת ובאופן כללי להתעורר.

התפנקתי לי במיטה, נמנמתי טיפה התמתחתי טיפה ובסוף החלטתי שכדאי כבר לקום ולהתחיל לזוז.

כדרכי בקודש, הכנתי את הקפה הראשון וישבתי מול מסך המחשב , לבהות בו תוך כדי התעוררות.

משהו מוזר משך את תשומת ליבי לצד הימני התחתון של המסך.

המספרים שהופיעו שם, אלה שמסמנים מה לעזאזל השעה הראו תשע.

בלתי מאמינה לחלוטין קרבתי את הראש למסך לראות אם אני רואה נכון.

אחר כך קמתי והלכתי לבדוק בשעון הרגיל - במצבים כאלה אני תמיד בטוחה שהמחשב מתנכל לי. או שאני פשוט לא רואה טוב.

ראיתי מצוין. (אבל אני עדיין לא סגורה על זה שהמחשב לא מתנכל לי)

לקח לי עוד שלוש דקות להפנים את העובדה שאני צריכה למהר מאד מאד.

נכנסתי לתירגולת צבאית שכוללת מקלחת מהירה שבלעדיה אין מצב שאני אקבל את פני העולם.

סידור מהיר של הבית, והכנת אוסף התנצלויות בפני מי שאמורים להגיע.

עכשיו עם הקפה השני אני כותבת בזריזות, אחרי הכל אני חייבת את זמן ההתעוררות שלי מול המחשב. סדר צריך להיות.