על קצות האצבעות

הלכתי אתמול לראות סרט.

אמרו לי שוירה דרייק זה סרט מעולה.

קראתי אפילו ביקורות אוהדות במיוחד. למרות שאני לא נוטה להתרשם מביקורות עיתונות או אינטרנטיות. בדרך כלל הטעם האומנותי שלי איך שהוא לא תואם את טעם המבקרים.

בואו נודה בזה בגלוי. יש לי טעם די זול בבידור שאני צורכת.

בדרך כלל אני אוהבת סרטי אקשן, ורצוי שיהיו מצחיקים. בזמנו סרטי מת לחיות הרסו אותי מצחוק, אני חולה על השטויות האלה.

כל סרטי הדרמה הרגישים ומעוררי המחשבה בדרך כלל עושים לי לזוז באי נוחות על מושב הכיסא.

ואני עוד זוכרת את התקופה שהכיסאות בקולנוע לא היו כל כך נוחים... לפחות היום אפשר לשקוע בהם.

ובכל זאת הלכתי לראות את וירה דרייק.

סרט כבד ומעורר מחשבה.

מצולם מדהים ומעביר את הסיפור בצורה מרתקת. איטי וארוך.

מחייב אותך לחשוב.

לא יודעת איך להמליץ עליו, אז אני אצטט את השיחה שניהלנו ביציאה:

אני - וואו , איזה סרט.

א' - עושה לך לחשוב.

ת' - סרט כבד....

מ' - כן

א' אז מה? הולכים הביתה?

אני - יאפ.

ת' - (בשקט באוזן שלי) פעם הבאה, סרט אקשן!