כגודל התוכניות.....
קצת נסחפתי כהרגלי החביב.
ערבבתי יותר מידי ובאופן כללי, כל חלק וחלק מעירבוביה נצרך בכמות מוגזמת.
ובנוסף שכחתי שאני לחלוטין לא בליגה של מי שהיה בפרה פרטי. ושלנסות לעמוד בקצב שלהם יהיה טיפשי, שלא לומר מטופש, ואפילו אדיוטי לחלוטין.
התוצאה המובנת מאליה בפרספקטיבה של יום וחצי היתה עיניים אדומות מידי וחוסר יכולת מוחלט להבין מה קורה סביבי. וזה היה עוד לפני המסיבה עצמה.
באחורי הדייסה שפעם היתה המוח שלי, קול קטן אמר לי - תלכי הביתה, מותק. (הקול הקטן תמיד חביב אלי כשאני חסרת יכולת להתגונן...) יותר עדיפה לך המיטה שלך על פני התמודדות עם מתקפת מוזיקה ואנשים ואורות. לכי הביתה , תנוחי, יהיה בסדר מחר.
כשלתי הביתה.
לא זוכרת את הדרך, אבל הרגליים לקחו אותי למקום הנכון, כי התעוררתי ארבע שעות אחר כך מיובשת לחלוטין. לגמתי בזריזות ארבע כוסות מיים , אחת אחרי השניה, וחזרתי למיטה.
אסירת תודה לאי הקטן של השפיות ששוכן במעמקי הדייסה לאחר שגיליתי שחלצתי את הנעליים לפני שהתרסקתי למיטה.
התעוררתי בבוקר לריחוף נעים ונפלא, בדיוק מה שהייתי צריכה ערב קודם. אבל כבר לא היתה מסיבה ללכת אליה.
אז ביליתי את היום בהתחפרות בבית ובעשיית שום דבר, מידי פעם גם עשיתי כלום , בשביל שלא ישעמם לי.
וכמובן שקמתי הבוקר עייפה כאילו לא ישנתי שבוע.
אלא מה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
