על קצות האצבעות

היום התקשרתי אליו בבוקר והערתי אותו מהשינה.

הקול שלו היה מנומנם קצת.

אבל שמח לשמוע אותי.

"אחות!" הוא אמר בחיבה.

"אח שלי!" השבתי בחיוך.

הוא צעיר ממני בהרבה שנים.

כשהוא היה ילד, הוא היה בלתי נסבל, באמת. ילד צרחן ומרגיז, בן הזקונים המעצבן שהכל היה מותר לו.

עד גיל חמש הייתי מוכנה שיקחו אותו לאיזה מקום וישכחו אותו שם.

הייתי מוכנה לקחת אותו בעצמי אם זה מה שידרש.

אחר כך הוא התחיל להשתפר, לאט. לאט מאד.

כשהוא היה בגיל הנעורים, אני הייתי עסוקה בלהקים משפחה, בללמוד את המקצוע שלי ובבניית הקריירה שלי.

שנים מפוספסות.

צפיתי בו גדל די מרחוק.

כשהוא היה בכיתה י'ב , החבר הכי טוב שלו התאבד.

חרדתי לו, אבל הוא רק הסתכל לי בעיניים ואמר - אחות, אל תדאגי, זה כואב אבל אני שומר על עצמי.

כשהיה בצבא נהרגו שלושה מחבריו הטובים. בהפרש של כמה חודשים זה מזה.

הסתכלתי בהערצה איך הוא מתמודד עם האבל החוזר, עם הפחד והכאב .

איך הוא הולך לבקר את ההורים.

איך הוא ממשיך לבקר את ההורים שלהם גם היום.

שומר על קשר.

הוא גדל להיות איש חכם ורגיש ואוהב ואיכפתי.

יצירתי ונמרץ ונלהב.

כולו אש וניצוצות ושמחה.

היום בבוקר, אחרי שסגרתי את הטלפון חשבתי כמה אני גאה להיות אחותו של איש מופלא כזה.

יש לי מזל.