יופי של איחול. ברכות וכל זה.
בתכלס, לא נראה לי שהשנה יודעת שהיא התחלפה. כי הדברים ממשיכים להיות כמו שהיו, חוץ מאלו שהשתנו לרעה כמובן.
החיים מתעקשים להתנפל עלי ולמרר את חיי.
רציתי לאחל לעצמי אהבה, בן זוג קשר, יחד. אבל ככל שעובר הזמן אני פחות ופחות מסוגלת לחשוב על האפשרות שמישהו יחיה או ישהה אצלי בבית.
שלא לדבר על זה שהתחושה שאין לי מה לתת היא התחושה השולתת.
בהורוסקופ הרב שנתי שלי, כתוב במפורש שזה עתה הסתיימה השנה הראשונה מתוך שתיים רעות וקשות. ואני שואלת את עצמי אם יש מה לטרוח ולנסות לשפר. הרי ממילא לכל כיוון שאני פונה אני פוגשת קיר אטום.
מבוי סתום. מכשלה וקושי.
בלימודים שנרשמתי ושילמתי כבר את התשלום הראשון, התברר שימי הלימודים הם לא אלה שנמסרו לי לפני ההרשמה, אלא אחרים לחלוטין. כאלה שיגזלו ממני עוד חצי יום עבודה.
אני מחפשת בבהלה עוד יום עבודה, על מנת שאוכל לעמוד בנטל הכלכלי.
שלא לדבר על זה שהתבוננות במערכת ובקורסים מביאה אותי לכדי בהלה. איזה שיעמום מוחץ. איזה ימי לימודים ארוכים.
בעבודה, הבוסית עיקמה את האף על זה שאני אעדר יום וחצי ועיקמה את האף עוד יותר כשהצעתי יום חליפי. עוד לא הבנתי למה. אני לא בטוחה שהיא מבינה.
כששמעתי על תאונת אופנוע שבה נהרג הנהג לפני יומיים,איבדתי את היכולת לנשום כראוי מרוב פחד. הצלחתי להתאפק כל היום. בערב נשברתי וביקשתי מהגמל שישלח לי סימן חיים. הוא בסדר. אני מתגעגעת.
תיכף סוף השבוע וממש לא מתחשק לי להיות לבד.
מצד שני כשאתמול התקשר פתאום הבש"ח האובד והציע לבוא, הרגשתי קלסטרופוביה כשאמרתי כן. והקלה אדירה שהוא התקשר לבטל.
מה לעזאזל אני רוצה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
