המעבר משעון קיץ לשעון חורף לא ממש תורם לי לאישיות ותעיד על כך העובדה שהתעוררתי ברבע לחמש בבוקר, לפי השעון החדש.
ברור שבימים כתיקונם , לא משנה לפי איזה שעון, אין לי בעיה לישון קצת יותר מזה.
אבל על פי חוקי הוד קדושתו, מרפי, הבוקר שבו אתעורר מוקדם, יהיה לעולם הבוקר בו הזיזו את מחוגי השעון שעה אחת אחורה, והשעה לא תהיה רבע לשש כפי שנראה במבט הראשון (של מי ששכח לחלוטין להזיז את השעון , כשצנח מחוסר כוחות בתשע בערב למיטה).
[כמובן שזה עובד גם להיפך, והלילה שבו יזיזו את מחוגי השעון קדימה ויקצרו את היממה בשעה, יהיה הלילה בו אלך לישון באחת בלילה (שעון ישן) ואתעורר הרוסה מעייפות ארבע שעות אחר כך.]
את השבת העברתי, ברובה, רכובה על האופנוע של הגמל שהחליט לפנק אותי בטיול צפונה.
הוא התייצב אצלי בשבת בבוקר וללא עיכובים עלינו על השחור הגדול הרוטט והפלגנו הישר למטולה, לארוחת בוקר במקום מקסים שהוא מכיר. הוא נסע לאט, כי החלטנו מראש שאין לנו לאן למהר ושאפשר להתענג על הנסיעה, הנוף, המראות והריחות אפילו יותר ככה.
בקרית שמונה חיפשתי ומצאתי את שאריות המלחמה, בבתים, בחורשות השרופות, על האספלט של הכביש. בעצם בכל רחבי הצפון, היה צריך רק לחפש את הסימנים.
מטולה היא מקום מקסים. יש משהו באוירה של המקום שעושה לי חשק לגור בו. או בכלל בגליל. אני הכי אוהבת את האזור הזה של הארץ.
אחרי ארוחת בוקר שהיתה יכולה להאכיל כפר אפריקאי בינוני נסענו לאיזה פלג של הבניאס, לאיזו פינה שאמורה היתה להיות שקטה ומוצנעת מעין כל.אבל כמובן שמאז שהגמל היה בה בפעם האחרונה, היא הפכה למוקד תיירותי מבוקש והמתה אנשים, נשים וטף.
החלטנו להישאר למרות ההמון, ואכן אחרי דקות ספורות התפזרו ההמונים כבמטה קסם ונשארנו כמעט לבד.
הגמל הגיבור נכנס להישטף במים. לי הספיקה טבילה של כפות הרגליים כדי לקפוא למוות כמעט.
בגד הים שלי , שנתחב באופטימיות חסרת ביסוס לתיק, נשאר מיותם ויבש עוד בוש.
כשמיצינו את הנחל והבנו שיש עוד נסיעה ארוכה הביתה, התארגנו לזוז וגילינו שנעשה ממש ממש חם. עצרנו להתרענן בצמח. ואם מישהו במקרה ראה רכובה מרוטה ומדובללת ומזיעה, אני מבקשת שידחיק את המראות הקשים ו/או יפנה לאחת האגודות לעזרה הדדית לקבלת תמיכה.
את שארית הדרך הביתה העברתי בדמיון חי וברור של המקלחת שלי ושל בגדים נושרים מעלי. של מזגן פועל במלוא הכוח ושל קרירות אפלולית ונעימה.
כל כך חיכיתי לזה שכמעט שכחתי לעצום עיניים בפחד בסיבובים שהיו בדרך, וכמעט שלא עצרתי את הנשימה מרוב בהלה בעליות וירידות תלולות. כן. אני פחדנית גדולה. והדרך היחידה שלי לא להתנגד לתנועה של הגמל, זה לעצום עיניים ולהצמד אליו.
בכניסה הביתה התחלתי להתקלף עוד לפני שנסגרה הדלת מאחורינו. תוך שלוש דקות סגרתי חלונות, הפעלתי מזגן, שמתי מים לקפה ועמדתי מתחת לזרם של מים קרירים ונעימים במקלחת.
בדיוק כשעצמתי עיניים לשטוף את הקצף מהשיער והרמתי ידיים מעל הראש הרגשתי את הגמל מצטרף אלי ומעביר את שתי הידיים לאורך צידי הגוף שלי.
כמעט ארבע שעות אחר כך, הוא היה חייב להמשיך בדרכו, ואני צנחתי לרוגע מדהים, רפוי ונינוח.
לא פלא שבסביבות תשע כבר נרדמתי.
לא פלא שהתעוררתי הבוקר ברבע לשש, לא פלא שגיליתי שהזיזו את השעון בזמן שישנתי.
חוץ מזה, התמנון פחות או יותר התאדה מחיי ואני תוהה מה לעשות עם זה, אם בכלל.
צום קל וחתימה טובה, לכל מי שצם וחותם.
מצאתי את הקמפיין ששווה להצטרף אליו, מצאתי את זה באחת התגובות אצלה.
עושה לי חשק גם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
