כמה חיכיתי למנוחה של הסוף שבוע. בראש עברו לי פנטזיות רטובות של בטלה מוחלטת, התעלמות גורפת מצילצולי הטלפון, בהייה מטומטמת בטלויזיה ובהייה מטומטמת קצת פחות בפרקים של עקרות בית נואשות שמחכים לי על המחשב.
איזה וירוס תקף לי את המחשב והשבית לי את החיבור לאינטרנט. במצב צבירה רגיל זה היה מוציא ממני שדים איומים, אבל הפעם קיבלתי את זה כאות משמיים שאני באמת צריכה ניתוק מהכל.
אני יודעת שיש אנשים שהפנטזיות הרטובות שלהם נוגעות לסקס. אצלי, לפחות בזמן האחרון הן נוגעות במנוחה עמוקה ומוחלטת, חסרת מחויבות ואיכפתיות.
אבל, תוכניות לחוד ומרפי לחוד.
כמובן שהשותפה ביקשה ממני להחליף אותה ביום שישי בעבודה. ולשותפה שלי אני לא אומרת לא.
ואז התקשרה חברה להזכיר לי שאנחנו מוזמנות לבריתה בצהריים של יום שישי.
הלכתי לעבוד, דהרתי הביתה ומיהרתי להתלבש לבריתה.
בבריתה פגשנו חברה של חברתי שביקשה שנקפיץ אותה הביתה, ושם הוזמנו לכוס קפה. נשארנו קצת, אלא מה?
כשחזרתי הביתה נאנחתי בהקלה. הנה מתחיל, אמנם באיחור קל, סוף השבוע המיוחל כל כך.
איזה מתחיל ואיזה נעליים. מרפי רק שמע את האנחה ומייד שלח לי את ההודית שתבוא בלי הודעה מראש לדפוק לי על הדלת ולספר לי שהסיפור האהבה הלא ממומשת שלה מתחיל להתממש סוף סוף. הללויה! בחיי שאני שמחה בשבילה. באמת באמת.
הייתי שמחה אפילו יותר (?) אם היא היתה מספרת לי את זה למשל היום ...
כשהיא הלכה סוף סוף, התמתחתי לי לשכיבה עצלה על הספה. וחשבתי שהאיחור התארך אפילו יותר משחשבתי, אבל הנה מתחיל סוף סוף הסוף שבוע שלי. לבדי. רק אני עם עצמי.
צילצול הטלפון חיכה בנימוס עד שצללתי לרפיון מוחלט ואז הקפיץ אותי בצירצור איימים ישר לתוך האוזן.
זו היתה חברה שהזכירה לי שהיא מאד מאד מתרגשת שאני סוף סוף אבוא אליה, לבית החדש, כמו שקבענו. שהיא בישלה כבר הכל ומחכה לי ארוחת ערב שחבל על הזמן. ויאללה, מתי אני יוצאת?
נשרכתי למקלחת התקלחתי, התלבשתי שוב והתבשמתי התאפרתי. עטפתי את המתנה שקניתי לה כבר לפני חודש ויצאתי לדרך (בלי המתנה כמובן, היא נשכחה על השולחן בלהט ההתארגנות).
כשחזרתי כבר היה קרוב לחצות ולא נותר לי אלא להתמוטט למיטה מותשת ורצוצה.
התעוררתי מוקדם מידי בבוקר ובהיתי בטלויזיה. הכנתי לי קפה והיה נדמה לי שהנה סוף סוף אני עולה על הפסים הנכונים.
ואז הגמל שלח לי הודעה ושאל אם ההזמנה שלי עדיין בתוקף.
שאני אגיד לגמל לא?
כשהוא הלך כבר היה חושך בחוץ ואני הייתי כל כך עייפה שכל מה שיכולתי לעשות זה לשכב במיטה ולנסות להחזיק את העיניים פקוחות.
נכנעתי סופית לעייפות בתשע בערב.
ובלילה חלמתי את חלום הבלהות הרגיל שלי שחוזר אחת לכמה חודשים על פלישה של חוצנים לכדור הארץ.
[זה חלום קבוע אצלי, למרות שהפרטים משתנים מפעם לפעם הרעיון הבסיסי נשאר:
יום בהיר אחד אנחנו מגלים שחלליות של חוצנים מסיירות בשמיים וחורשות רע. לפעמים הן ממש פוגעות באנשים ומבנים {עיין ערך היום השלישי או הפלישה ממאדים בלי הצחוקים} ולפעמים הן פשוט שם. טסות ממקום למקום ומאיימות.
התחושה החזקה ביותר היא של חוסר אונים מלווה בהבנה שהכל השתנה ושאין לנו מה לעשות כדי להציל את עצמנו.]
הלילה הייתי עסוקה בלחפש את היקרים לי , לאסוף אותם יחד ולגונן עליהם.
זה היה קשה לעזוב את אלה שמצאתי כבר כדי לחפש את מי שהיה חסר לי.
היה מתיש.
וכך, למרות שהלכתי לישון בתשע בערב, קמתי מותשת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
