אתמול יצאתי להליכה עם נ' (שבאמת כבר הגיע הזמן שנמציא לו כינוי) החברה שלי ממין זכר.
שאלתי את עצמי עד כמה אפשר למתוח את גבולות החברות שלנו ואם הוא חברת אמת או שהוא בכלל חבר ופשוט עוד לא שמתי לב.
החלטתי לאתגר אותו בענינים נשיים ולכן שאלתי אותו איך הוא חושב שכדאי לי לקרוא לתאומים.
למרבה השמחה הוא הגיב בצורה הגיונית ואמר זרובבל וירחמיאל.
אחר כך הוא שאל כמה זמן נשאר לו לסבול את הפאניקה הלא הגיונית שלי והסכים לשרוד עוד שבועיים, אחרי שהבטחתי שאני אציק לו בעיקר בהליכות, אבל לא רק.
זה כבר פחות משבועיים עכשיו.
אני אשמח כשאפסיק להתעורר בחמש לפנות בוקר בתחושת בעתה מוחלטת.
בתחום הלימודים קורים דברים מוזרים. קודם כל, אני מקבלת שיעורי בית. להשלים תרגילים , לקרוא מאמרים וכיוצא בזה מריעין בישין. ואני, עוד מימי הבצפר הזכור לרע, תעבתי עד נגעלתי מכל מה שדרש ממני לפתוח את התיק אחרי שעות הלימודים.
כתוצאה מכך , הכנת שיעורים מעולם לא נעשתה הרגל קבוע ויציב מחד, וסנדוויצ'ים רקובים היוו חלק נכבד ממשקל התיק שלי, מאידך.
ועכשיו, כשאני בוגרת ואחראית (ממש!) אני עומדת בפני קושי אמיתי בהתמודדות עם ההבנה שאני עדיין לא ממש אחראית מספיק כדי לזכור שיש לי שיעורי בית ולהכין אותם בזמן. יכול להיות שאני צריכה להתחיל לקרוא בלוגים של הנוער ולהזכר בתירוצים קבילים ללמה לא הכנתי שיעורי בית גם הפעם.
מלבד השיעורים, למרות נבואות הזעם שלי, פגשתי אחת מקסימה בלימודים ויכול להיות שתצמח פה חברות אמת. ועוד אחת שהיתה הבוסית שלי לתקופה קצרה והיתה גועלית ביותר בתור שכזו, ואילו עכשיו היא חביבה להפליא.
ועוד כמה אנשים שאני מכירה מפה ומשם. גיליתי שספר עושה פלאים בחורים שיש לי במערכת ובאופן כללי זה פחות נורא ממה שחשבתי.
פחות נורא, אבל עדיין כר פורה לקיטורים שעוד יבואו.
לא לאבד תקווה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
