על קצות האצבעות

היה טוב מאד.

בשישי אחר הצהריים, כוח הצלה, בזמן שיצאנו להליכה, חשבה שהוא בטח יתחפר לו באיזו מחילה ויבהל מעצמו. למען האמת גם אני כמעט האמנתי לזה. זו נראתה לי קפיצה כל כך נחשונית להיכרות עם החברים שלי שחשבתי שהוא בהחלט יכול להבהל מהתעוזה המוגזמת ולסגת.

אבל הוא הגיע. באיחור אופנתי של עשרים דקות.

לא ביזבזנו זמן על מיזמוזים, רק לקחנו את היין (המעולה, המשובח, הנפלא!!) והלכנו לארוחת הערב.

מייד הסתבר שתלם והגמל למדו יחד ביסודי, אלא מה....

הצרפתי הצטרף אחרי שהפעלתי עליו פיתויים מהסוג שעובד אצלו בלי תקלות וארוחת הערב יצאה לדרך.

היין היה מעולה וגמרנו חצי בקבוק עוד לפני שהאוכל הונח על השולחן.

אם חשבתי שאחשוש מהחיבור וההתערות של הגמל בין חברי, הרי שטעיתי בגדול. לא חששתי בכלל.

הייתי שמחה ורגועה ומחייכת.

ובאמת לא היה מקום לחשש. כאמור תלם והגמל מכירים עוד מהסיר, הצרפתי רק תנו לו לדבר ומיד לא אכפת לו עם מי.

ככה שלא נותר לי אלא להתרווח אחורה ולהנות (הגמל: את לא אוכלת? אני: אה כן...)

אחרי האוכל יצאנו החוצה לעשן ולהמשיך לשתות.

השיחה קלחה, אם אפשר לקרוא שיחה למונולוג של הצרפתי שמישהו מידי פעם מצליח להשחיל לתוכו משפט, והיין המשיך לזרום.

אני בעיקר חייכתי, אפילו בשלב שבו הצרפתי רצה למזוג לי יין ובמקרה מזג לי על המכנסיים. אפילו בשלב ששפכתי עליו בנון שלנטיות את המים שהיו לי בכוס אחרת. ככה זה כשמאושרים.

מאוחר בלילה חזרנו הביתה וקרו כל מיני דברים אפופי ערפילים וקטועים.

והוא שוב נשאר לישון.

בבוקר הוא היה חייב לבצע נסיגה רגשית טקטית כדי שלא אפתח צפיות מוגזמות או משהו.

אמרתי לו שזה בסדר, שאני מקבלת אותו כמו שהוא, שאני מכירה אותו כבר די הרבה זמן והבנתי די מוקדם שאין לי שום סיכוי לשנות אותו. שכל שינוי יבוא רק אם הוא רוצה בו, שאני יכולה רק לפתוח דלתות והוא זה שמחליט אם להכנס. שהוא יקר לי מאד ושהייתי ממש מאושרת בלילה הראשון שנשאר לישון אצלי, וגם שאני מרגישה את אותו האושר ממש עכשיו.

בתשע בבוקר האופנוע כבר קרא לו לצאת לדרך והוא נפרד ונסע לדרכו.

אני פניתי להתחלת מה שהתברר כמרתון של צפיה בפרקים של Heroes.

תמיד כשהוא מגיע הביתה הוא שולח לי הודעה להגיד תודה ושהגיע בשלום. הפעם, באמצע הפרק השני של הסדרה צלצל הטלפון בצלצול המיוחד רק לו. הוא פשוט רצה להגיד שהיתה רכיבה נהדרת הביתה, שהוא הרגיש כל כך טוב שהגיע בלי לשים לב למהירויות עצומות שאליהן הוא לא מגיע בדרך כלל. שחשב לעצמו שהוא יכול לההרג ככה ושאם הוא ימות עכשיו הוא ימות מאושר.

אני רק יכולתי להגיד לו - אתה מותק שלי - ולסגור את הטלפון.