על קצות האצבעות

סוף השבוע היה קצר מידי ומלא מידי בדברים שאני לא אוהבת לעשות, עבודה ללימודים, תרגילים וחישובים.

אני שונאת ללמוד.

שונאת שונאת שונאת.

סוף הסמסטר עוד מחזק את התחושה הזאת.

בגלל השביתה שהיתה הכל התבלגן, יום אחרי סיום הלימודים כבר יש לנו את המבחן הראשון ואחריו ברצף חסר רחמים עוד ארבעה, בתקופת זמן של שבועיים וחצי.

העבודה הגדולה שיש לעשות מטרידה אותי ממש.

פרלה אומרת שאני סתם היסטרית והחליטה להתערב איתי: אם אנחנו מקבלות מעל שמונים, אני מזמינה אותה למסעדה, אם מתחת לשמונים היא מזמינה (כאילו שלמישהו יהיה ככה מצב רוח לאכול).

הדבר היחיד שמעודד אותי זו העובדה שעוד מעט אני אגיע לנקודת הלא-אכפת-לי-כבר-ושייזדיינו-כולם. מנקודה זו יש תחושת הקלה ורווחה, כי באמת לא אכפת לי כבר כלום.

אחר כך חופש לא מספיק ארוך בקיץ וחזרה לשנה השניה.

מה שנחמד זה שאלה שמקדימים אותנו בסימסטר או בשנה תמיד אומרים ש"מה אתם מדברים, הסמסטר הזה זה כלום, חכו תראו איזה סימסטר קשה יהיה לכם עכשיו!"

אמרתי לפרלה שבשנה הבאה ישתפר מצבנו מעצם העובדה הפשוטה שלא נהיה הכי צעירים ודפוקים. אנחנו נהיה בשנה השניה ויהיו מסכנים שרק יתחילו את השנה הראשונה.

המממממ, זה בטח אומר משהו (לא בהכרח חיובי)על האופי שלי.

ואם כבר מסעדות...

ביום שישי לקחתי את הגמל למסעדה, אכלנו אוכל נהדר. פטה כבד בריבת עגבניות ואנטריקוט 300 גר' רייר בשבילי, שרימפס בלימונים כבושים וסטייק אנטריקוט מידיום-רייר בשבילו.

התעקשתי לנהוג למסעדה ובחזרה, באוטו שלי, התעקשתי לשלם עליו (הארנק שלו היה שבוי בתיק שלי ולא היתה לו ברירה) כי אחרי הכל היתה לו יום הולדת וכל זה.

כשהוא התחיל להתלונן, רכנתי אליו ואמרתי לו בשקט - תראה, היום מסיעים אותך, משלמים עלייך במסעדה, אתה ממש גבר מוחזק. כשאתה מזמין מישהי למסעדה או משהו דומה, אתה יודע והיא יודעת מה מצופה ממנה בתמורה, נכון? אז הנה לך, עכשיו אתה יודע מה מצופה ממך.

אין מה להגיד, הוא בהחלט ענה על הציפיות.