על קצות האצבעות

מאז שאני זוכרת את עצמי אני לא רואה טוב. קצרת ראיה.

בבית ספר לא אהבתי לשבת מקדימה, אז הייתי יושבת מאחור ומצמצמת את העיניים בנסיון לפענח את הקוים הנעלמים שהמורה כנראה השאירה על הלוח, זה לא ממש עזר לי להבין טוב יותר מה קורה ועל מה מדברים, אבל הסתדרתי. לא רציתי לעבור קדימה ועוד יותר לא רציתי להרכיב משקפיים, אז לא אמרתי שאני לא רואה טוב. עד שעלו על זה, מישהו , מתישהו, אני לא זוכרת מי עלה על זה. אבל הכריחו אותי לעשות משקפיים.

כמובן שלא הרכבתי את המשקפיים. הייתי כבר בחטיבת הביניים או בתיכון אבל לא הייתי מוכנה. התביישתי נורא. הרגשתי כל כך עלובה ומכוערת עם משקפיים שפשוט סרבתי. המקום היחיד שבו הייתי מרכיבה משקפיים היה בקולנוע. לשם הייתי מביאה איתי את המשקפיים מוחבאות בכיס האחורי או מתחת לחולצה, או סתם בכף היד. מרכיבה אותן בחשאי לאחר כיבוי האורות ומורידה במהירות כשעלו האורות חזרה.

מאחר והייתי צריכה להתמודד עם העובדה שאני לא רואה שום דבר, למדתי דרכים משלי למצוא את דרכי בעולם המטושטש.

את הכתוב על הלוח הייתי מנחשת. אחר כך הייתי מתקרבת בסוף השיעור ומעתיקה את מה שנשאר כתוב ולא נמחק במהלך השיעור.
בסרטים הייתי מרכיבה משקפיים בחושך ומצליחה לראות משהו (טלויזיה לא היתה עניין מפותח כמו היום ולא היו לי הרבה שעות טלויזיה)
ספרים שהייתי קוראת בלי סוף, הייתי מקרבת לאף.

הבעיה הכי גדולה היתה לי עם אנשים, כי לך תזהה אנשים כשאי אפשר לראות את תווי הפנים שלהם.
גם לזה היו לי פתרונות.
הייתי מסתכלת כמה שפחות על פנים של אנשים, כדי לא "לתפוס להם את העין" בלי לשים לב, כי אני הרי לא רואה מי מסתכל עלי חזרה ומה מביע המבט שלו. ההתנהגות הזו זיכתה אותי בשם של סנובית מתנשאת/אסטרונאוטית/אנטיפטית/לא חברותית וניתקה אותי מהחברה שבה הייתי אפילו יותר ממה שהייתי מנותקת ממילא.
הפתרון השני היה לזכור. הייתי זוכרת מה לבש אדם מסויים, חולצה ירוקה ומכנסי ג'ינס כחולים, למשל. אבל זה היה טוב רק לאותו היום. ולכן למדתי לזהות אנשים מרחוק על פי התנועה שלהם. על פי היציבה וההליכה. לא מושלם, אבל יותר טוב מלזכור חולצות ומכנסיים מתחלפים.

אחרי הצבא עשיתי עדשות ובפעם הראשונה ראיתי את העולם.
יצאתי מחנות האופטיקה עם העדשות השורטות והמכאיבות והסתכלתי על עץ פיקוס שעמד בשדרה. העץ, שעד אותו יום היה בשבילי גוש ירוק כהה, התפרד לו לאלפי עלים ניתנים להבחנה,ראיתי כל עלה ועלה, ממש ראיתי. זה היה כל כך מיוחד ויפה!
 את הפליאה והקסם, אני לא יכולה להעביר במילים. זה קצת כמו לראות את הדמות המוסתרת בציור, רק פי אלף יותר.

לקח לי עוד כמה שנים עד שגיליתי שלעובדה שלא ראיתי טוב בילדות יש השפעות מרחיקות לכת.
חשבתי שככה כולם, אבל הבנתי שהעובדה שאני לא מצליחה לזהות פנים של אנשים מאחורי שמשת מכונית (שבה רואים פנים באופן חלקי, כי הם מוסתרים בהשתקפויות וסינוור) קשורה בכך שלא רכשתי את מיומנות הזיהוי הזו בגיל צעיר ושלא תירגלתי אותה בחלון הזמן הקריטי.
רק בשנה האחרונה הבנתי שהזכרון העלוב שלי בפרצופים, כמו גם חוסר היכולת שלי לזהות פרצופים ששונו מעט קשור גם הוא לחוסר המיומנות שלי.
פנים הם תמיד תעלומה עבורי, בכל פעם שאני מצליחה לזהות פנים של מישהו לא יומיומי אני מרגישה הקלה, כאילו הצלחתי לעבור מבחן קשה במיוחד. אין סיכוי שאצליח לתרגם קלסתרון לפנים חיות וגם לא לזהות אדם שאני לא מכירה לפי תמונה.

לפני כמה ימים כשיצאתי להליכה (היפ היפ הוריי, חזרתי ללכת אחרי יותר מידי זמן) עקף אותי מישהו. כיוון שהוא רץ ואני הלכתי, לא הזדמן לנו להציץ הצידה זה אל זו ולראות במי מדובר. אבל התנועה והיציבה שלו נראו לי מוכרות. משהו ברגליי ה-0 והידיים המשתלחות. התנועה הגמלונית המתנדנדת לצדדים היתה מתוייקת אצלי באיזו מגירה ישנה נושנה. מבלי משים חשבתי לעצמי שהוא מזכיר לי את מלקולם. הבריטי שעבד יחד איתי כשהייתי לפני גיוס. זה היה לפני כמעט שלושים שנה ומה כבר יש לבריטי הזה לעשות בארץ. חשבתי לעצמי שבטח סתם דמיינתי.
אבל אתמול ראיתי אותו שוב, הפעם הוא היה לפני ועמד לקשור את נעליו טוב יותר לפני שהתחיל לרוץ. אמנם הוא היה רחוק, אבל הצדודית שלו שכנעה אותי שזה אכן הוא. לא הצלחתי להגיד לו שלום כי הוא רץ, התקדם ונעלם, אבל לפחות אני יכולה להתנחם שהמיומנות האדיוטית וחסרת התועלת של לזהות אנשים לפי הדרך שבה הם נעים לא נעלמה לשום מקום.