השבוע כבר נפגשנו בנשיקה וחיבוק, פרלה (חברתי החדשה מהלימודים) ואני.
זה היה מפתיע למדי לגלות כמה אנחנו שמחות להפגש.
בהפסקות ישבנו ודיברנו על סקס.
זה היה מפתיע למדי לגלות באיזה מהירות הגענו לענינים החשובים בחיים.
היא נתנה לי סיגריות ואני הרשתי לה לפתות אותי לעשן.
בסוף היום לקחתי אותה טרמפ כברת דרך קצרה והחלפנו מספרי טלפון.
מעניין אם זו תהיה חברות ארוכת טווח או קצרת מועד.
בכל מקרה היא עמדה לצידי בגבורה ובעוז כשזרקו אותי משיעור מחשבים (אוריינות תקשוב, בשבילכם). תארו לעצמכם, בגילי לצאת מהכיתה באמצע שיעור. שיט, זה ממש מחזיר אותי אחורה לימים האיומים, הארוכים והמשעממים של בית ספר (ואני מתייחסת כמובן לימים הבודדים בהם שרדתי יום שלם בין כתליו של הלז).
באורח מעליב במיוחד המורה למחשבים תפסה וזכרה את שמי, מתוך כארבעים תלמידים בכיתה! והיא שמה עלי עין. ברגע שהיא קלטה אותי מוציאה מהתיק את הדפים של ההרצאות הקודמות היא קראה בשמי וביקשה ממני לפנות את המחשב למי שבאמת צריך אותו. ושאת השיעורים שלי אעשה בבקשה בבית ולא על חשבון מי שצריך ללמוד מחשבים (אוריינות תקשוב בשבילכם) והכל בנימה כל כך נוזפת שהרגשתי שאם רק היתה מנהלת במקום דיקן, היא בטח היתה שולחת אותי אליה להרשם.
יצאתי בעלבון מהכיתה , פלשתי לכיתת מחשבים ריקה ועשיתי את מה שהייתי צריכה לעשות.
אחר כך בתור תגובת נגד בוגרת ואחראית התקשרתי לאמא שלי להתלונן על שזרקו אותי מהכיתה.
אני חייבת לציין שהתגובה שלה לא היתה טובה יותר מהתגובה בימי התיכון הלא עליזים בכלל.
לא נורא. התגברתי.
בסופו של דבר נגמר יום הלימודים.
אני שוקלת לצייר טבלת יאוש (באקסל?) ולקשט אותה בפרחים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
