למרות שמאד לא פשוט ללמוד ארבעה סימסטרים ברצף , אני ממשיכה לחשוב שכנראה זו הדרך היחידה הסבירה לעבור את הלימודים האלו.
אחרי שנה של לימודים שבה אני עובדת יום פחות (ועוד ירדה לי הכנסה קטנה של העבודה שעשיתי עבור השכנה העכבישה) אני מתחילה להרגיש את העול הכלכלי. אם הייתי לומדת שנתיים במקום שנה ורבע כנראה לא הייתי יכולה לעמוד בלימודים כלכלית.
עד עכשיו הסתדרתי לא רע, או לפחות זה הרגיש ככה, אבל עכשיו השילוב של פחות כסף שנכנס עם המון כסף שיוצא, מתחיל לתת אותותיו בחשבון הבנק שלי, וחשבון הקטסטרופות שלי הצטמק לדרגה שאני לא מכירה.
עלות שכר הלימוד, יחד עם המכונית שנאלצתי לקנות לפני כמעט שנה הורידו את המפלס שלו אל מתחת לקו האדום, עכשיו הוא כבר נוגע בקו השחור.
כבר מזמן לא הרגשתי את תחושת המצוקה שמלווה את העתודות הבנקאיות הנמוכות האלו. אני רגילה לשמור על מרווח בטחון רחב יותר.
יש עוד כארבעה חודשים לסיום הלימודים, שאז אחזור לעבוד את היום הנוסף מחד, ואפסיק לשלם על הלימודים מאידך, בנתיים כיוון שהתפנתה העבודה החלקית (של עושת הקובות) בנוסף על זו שמחליפה אותי, אני שוקלת אם לקחת אותה על עצמי.
אני לא רוצה, כי בטווח הארוך זה יתנגש עם העבודה הרגילה שלי, ובטווח הקצר זה יאריך את שבוע העבודה שלי בעוד ארבע-חמש שעות ויקצר את מעט הזמן הכאילו פנוי שיש לי. זה יכביד עלי מאד את תקופת סוף הלימודים ויקשה עלי מבחינת לחצים ועייפות.
ומצד שני - זה אומר תוספת כסף. ותוספת כסף אני צריכה.
אני מודה שאלו הרגעים העיקריים שבהם אני מצטערת שאני לא חיה בזוגיות. ברור לי לגמרי שגב כלכלי של זוג הוא חזק משל מפרנסת יחידה. אין לי על מי להשען ואין לי במי להעזר. וכשאני עייפה זה די מייאש. לו היה לי בן זוג הייתי יכולה לוותר על ההתלבטות אם לקחת את העבודה הנוספת או לא.
מצד שני, אני כנראה לא מוכנה לשלם את המחיר של זוגיות.
אז אין לי ברירה אלא להמשיך להתקדם, כמו תמיד, ולחכות שהתקופה הקשה תחלוף. לבנות מחדש את מרווח הבטחון הכלכלי ששומר עלי כמעט כמו גב של הכנסה זוגית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
