על קצות האצבעות

אני מתנצלת מראש בפני שומרי מסורת. הדעות שלי בנוגע לברית מילה אינן מסורתיות כלל וכלל.

א. לא חייבים לקרוא, בעיקר למי שהנושא רגיש עבורו.

ב.אני מביעה את דעתי ותחושותי בלבד.

ג.לא חייבים לקבל את דעתי.

ד.לא חייבים להסכים איתי.

בברית של התינוק הקטן של אחותי, שמרתי עליו, לבקשתה, מפני כל מי שעלול לרצות לגעת בו ושמרתי עליה, שדמעה מבהלה והיתה אחוזת חרדה מפני העומד להתרחש ומתוך ההמון שצבא עליה.

הבאתי לה מים, ויין אדום, וקראתי לבעלה ובררתי מה עם המוהל, ואמרתי ללפחות עשרים איש שאני רק הדודה ולא האמא, למרות שרק אני עומדת ליד העגלה. והסתכלתי עליו וליבי רחב, עלה על גדותיו מאהבה. כל כך קטן ומתוק. הסתכלתי עליו וליבי התכווץ מבהלה ודאגה.

הרמתי אותו כשבכה באי שקט ולחשתי לו באוזן דברי אהבה ממולמלים עד שנרדם ונרגע, ואז מסרתי אותו לסבתא בתחושה שאני בוגדת בו ויצאתי עם אחותי החוצה כי הגיע הזמן ודיברתי איתה על שטויות עד שצחקנו, צחוק מבוהל וחרד וקשוב.

חיכינו לצרחת הבכי , שהגיעה גם הגיעה, ואחריה צהלות השמחה של ההמון המתכנס מסביב. היא רצה פנימה לקחת אותו אליה, בדיוק כשהמוהל הניף אותו ביד אחת למעלה והכריז על שמו.

הזרות של האירוע שלא עזבה אותי מתחילתו החריפה והגיעה לשיא.

מה אני עושה בטקס ההקרבה עובד האלילים הזה?

מה אני עושה בתוך ההמון השואג באושר למראה הקזת הדם?

מה אני עושה מול הרב המניף תינוק ביד אחת כלפי מעלה כמו איזה שלל?

איך אפשר לשמוח על פציעתו של תינוק בן יומו?

מה כל כך חגיגי ומשמח בזה?

איך אפשר לאכול ולשתות?

אם אחותי לא היתה זקוקה לי ומבקשת ממני במפגיע לבוא, לא הייתי באה, אפילו שזו הברית של בנה הבכור.

אפילו במחיר של ריב משפחתי.

לכשעצמי אני לא מאמינה ולא שומרת מסורת ולא רואה שום סיבה לחתוך ולקרוע את בשרו של תינוק בן יומו.

אני מקווה שמעכשיו יהיו לה רק בנות.

מי שמתעניין מוזמן לחפש את המאמר- קורבן הברית של חנוך בן ימי. (ניתן למצוא אותו בשלמותו באתר של אף מילה)