על קצות האצבעות

יום השואה קשה לי.

שנים הדחקתי את קיומו.

מרגע שיכולתי להפסיק ללכת לעצרות יום השואה שנכפו עלי בבית הספר ובצבא, הפסקתי.

בילדות ובשנות נעורי, הטלויזיה היתה מקרינה סרטים ישנים שצולמו בגטאות, של ערימות גופות נדחפות לבור על ידי טרקטור, של שלדי אנשים חיים בקושי על עגלות, בדרך לבור הקבורה, של ניצולים בשחרור המחנות שאינם נראים כמעט אנושיים. שוכבים על מיטות העץ בחדר הגדול ומחכים למותם, בוהים במשחררים.

וסיפורים האיומים, המחרידים, הבלתי נתפסים של הניצולים, וסיפורים שהשאירו אחריהם אלו שמתו.

האכזריות הלא הגיונית של הרוצחים הנאצים, אלה שחזרו הביתה בערב, נישקו את הילדים והאשה והלכו לשתות בירה עם חברים, אחרי שרצחו תינוקות בידי אימהותיהם, אחרי שירו ושיספו ורוצצו, חנקו ושרפו.

אחרי שנים של חשיפה הצטלקתי כל כך שלא יכולתי לשמוע יותר על כל זה. אפילו לא מילה.

רקמת צלקת עבה וגסה נרקמה לה על נפשי בת הדור השלישי.

אפילו את הסיפורים של סבא וסבתא שלי לא רציתי לשמוע.

ידעתי שאני דור שלישי רק כי הכי חשוב לי בעולם שיהיה לי בית ושיהיה בו אוכל. כל השאר חשוב הרבה פחות.

אבל הצלקת המגנה מתחושות ומכאב מתקלפת למרות כל הנסיונות להשאירה במקומה.

למרות שלא הלכתי גם השנה לעצרת הזכרון, לא יכולתי לכבות את הטלויזיה וצפיתי בעצרת המרכזית.

הגרון שלי חנוק כל היום.

אי אפשר באמת להתחמק ממה שזורם בדם.