על קצות האצבעות

ברגע שלפני הידיעה יש מספיק זמן כדי לברוא עולם ולהחריב אותו.

ברגע שבין ההבנה שרעידת אדמה דרגה 9 עומדת לפקוד את העולם הפרטי הקטן והעדין לבין רעידת האדמה עצמה, יש המון זמן לחשוב.

זמן שבכל הזדמנות אחרת לא היה נספר ולא נחשב. מן הינד עפעף או נשימה ארוכה, זמן שמספיק ללגימת קפה או שתיים, קריאה של כמה שורות בספר שמונח ליד המיטה, לקצת פחות מפרסומת אחת בטלויזיה, זמן קצר.

מהרגע שנאמרות המילים שאומרות שהנה הנה תתרגש רעידת אדמה ועד שנאמרות המילים שמהוות את הרעידה הזו ,יש זמן שהוא מחוץ לזמן.

ההבנה שהנה העולם הולך לרצד ולהשתנות בשניה אחת מבהילה עד בחילה ונשאר רק לדעת מה הגורם ובאיזו עוצמה תרעד האדמה ומה יחרב ומה ישאר על כנו ואת מה ניתן יהיה לשקם . ואילו שריטות ובקעים וצלקות ישארו אחרי הרעש.

המון קולות מתחילים לצעוק בפנים. צועקים ומנחשים שמות של אסונות וזוועות, הגרועים ביותר שניתן לתאר ומעל כולם קול אחד שאומר - לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא. כי אולי אם לא יאמרו המילים בעצם לא יקרה כלום. אם אני לא רואה אותך, אתה לא רואה אותי.

והפה אומר - תגיד כבר. כי ההמתנה הזו היא כמו אין סופית והגוף המשותק והדופק ההולם והנשימה השטוחה והמהירה מבקשים לדעת מה קרה, עד כמה חמורה הגזירה.

ולבסוף, אחרי נצח שלם, המילים נאמרות והעולם נרעד ומשתנה.

לפעמים מעט ולפעמים הרבה, תלוי במה שנאמר ובמה שקרה. ובזה בדיוק תלוי גם תהליך החזרה לשגרה בעולם שהשתנה.

תיכף אשוב.