על קצות האצבעות

איזה אסון נחת עלי השבוע כשגיליתי שהסנדלים שלי התקלקלו, שבר סורי-אפריקאי חצה את סוליות הסנדלים, דו צדדית. אסון אמיתי. בחיי.

נשמע אולי נורא פקאצי להתבכיין על סנדלים קרועות, אבל לא, זה אמיתי. זה היה זוג הסנדלים היחיד שלי.

יש לי כפות רגליים גדולות במיוחד (תודה אבא ואמא) שפעם היו רק 41 והיום הן 41 ועוד קצת, מה שמוציא את כל המנעלים הסבירים מחוץ לתחום האפשרויות שלי.

נעלי ספורט זו לא בעיה, כבר שנים שאני נועלת כאלה שמיועדים לגברים, אותו הדבר לגבי אולסטאר. שום בעיה בכלל.

אבל סנדלים ונעליים קצת יותר אלגנטיות זה כבר סיפור אחר לגמרי.

כניסה לחנויות נעליים טומנת בחובה אכזבה ומפח נפש מובנות. , אי לכך אני נמנעת ככל יכולתי מלעשות את הצעד ולהכנס לחנויות נעליים.

אבל אתמול כבר לא הייתה לי ברירה. פשוט בגלל שלא היה לי מה לנעול .

משעה שמונה בבוקר עד שתיים עשרה בצהריים מרחתי את הזמן, מלמלתי לעצמי מנטרות מרגיעות והבטחתי לעצמי שהכל יהיה בסדר. שזה לא נורא ושבטוח אני אמצא סנדלים, אפילו חשבתי על "הסוד" ודי נגעלתי מעצמי. (זה רק מבהיר מה עמוקה היתה המצוקה)

בסוף אזרתי אומץ , יצאתי מהבית, נכאה ומרת נפש, עליתי לאוטו אומללה ורואת שחורות והתחלתי במסע החיפושים.

בשלוש החנויות הראשונות עוד הייתי אופטימית יחסית, ביקשתי מהמוכרות לחפש לי מידה 41 ומעלה בבקשה. כרגיל הן ניגשות למשימה בהתלהבות השמורה רק למי שעומד לעבור חוקן. עם חיוכים מאולצים והתלהבות מזויפת. מביאות לי זוג אחרי זוג במידה 41, וכולם קטנים עלי בדיוק ברבע מידה. הן מנסות לשכנע אותי שזה נראה יופי, אבל אני לא ממש משתכנעת.

אחרי הרבע שעה הראשונה העיניים שלהן נעשות מזוגגות , הפה מתעקם להן הצידה כשהן חושבות שאני לא רואה והן הולכות בחוסר חשק גובר והולך לאורך המדפים. אני לעומתן מוצאת את עצמי ממלמלת  "אני שונאת לקנות סנדלים, שונאת לקנות סנדלים, שונאת, שונאת שונאת" עד שהקול שלי מתחיל להשמע יבבני ומעצבן ולבסוף אומרת תודה, שמה קץ ליסוריהן והולכת.

בשתי החנויות הבאות רק נכנסתי ושאלתי אם יש להן מידה 42 כי אין לי כח לחיפושים האלה יותר. התשובה היתה , כמובן, לא, אנחנו מחזיקים עד מידה 41.

בשלב הזה הייתי אומללה ממש ושנאתי את כל יצרני הנעליים באשר הם, תעבתי את כל היצורים הדוחים האלה שנכנסים לחנות נעליים ומודדים 8 זוגות במידה 38 ותוהים רק מה נראה עליהם טוב יותר.זה עם העקב הגבוה, או זה עם הצבע תכלת בסוליה. פיכס. באמת צרות איומות יש להם. התלבטויות הרות גורל.

לחנות האחרונה נכנסתי במקרה. לא היה אפילו שלט עם שם החנות, רק כמות נעליים לא מרשימה במיוחד בחלון הראווה, המון בלאגן בפנים ושתי מוכרות שהסתובבו בלי לעשות נסיון לסדר את המקום.

לא חשוב, מה זה משנה, ממילא אין שום סיכוי.

נכנסתי.

מוכרת - אני יכולה לעזור לך?

אני - תלוי, יש לך מידה 42 לנשים?

מוכרת - בטח! תסתכלי על אלה ועל אלה ועל אלה, ומה את אומרת על אלה? חכי אני פשוט אביא לך ותמדדי.

אני -

ולפתע out of the blue מצאתי את עצמי מתלבטת בין ארבעה זוגות סנדלים, כולם טובים עלי, כולם מתאימים לי.

ארבעה זוגות סנדלים. מתאימים. לי. מתלבטת. אני. לא נתפס.

מוכרת - הזוג הזה והזה נורא יפים לך, קחי את שניהם.

אני - תעשי לי הנחה?

מוכרת - כן , בטח.

אני - מוציאה את הארנק, משלמת 550 ש"ח על שני הזוגות, מחבקת את המוכרת בעיניים דומעות (נשבעת לכם) ויוצאת מסוחררת קלות נעולה בסנדלים חדשות חדשות.