על קצות האצבעות

אחרי שישה שבועות ארוכים שתי דחיות וחמש הזזות של שעת הפגישה הצלחתי להפגש עם הדרג הניהולי הנמוך יותר, לפגישה שאליה הצטוותי ללכת על ידי הדרג הרם יותר בפגישה הקודמת.

היא איחרה לפגישה ב22 דקות, ולכן כשנכנסה למשרד בסערה, שאלתי אותה בנינוחות אם היא רוצה לקחת לעצמה כמה דקות להתארגן לפני שהיא קוראת לי, וכך הוצאתי את העוקץ מהאיחור.

מיד בתחילת הפגישה היא העלתה את עניין המייל שכתבתי ושוב נשאלה השאלה מדוע כתבתי אותו לתפוצה רחבה כל כך ומאיפה בא לי הרעיון שאני לא מתקבלת לקביעות על רקע גילי, כי הרי כבר שנים אני עובדת במערכת ולאורך כל השנים האלה פשוט לא נמצא המקום והדרך שבו יוכלו להכניס אותי.

כן בטח. הרי רק את טובתי היא רוצה וכל כך קשה לה בתפקיד הניהולי הזה, בכלל מכניסים כוח אדם קנוי זמני לכל המשרות לכן אין בכלל אפשרות לקביעות, והרי היא חושבת עלי, צריך למצוא משהו שמתאים לי ופשוט לא נפתחות משרות עם פוטנציאל קביעות.

וכן הלאה וכן הלאה, היא המשיכה, שיקרה בלי למצמץ וניסתה להוכיח לי באותות ומופתים שהיא בעדי ושמעולם לא אמרה לי לא לאיזה אפשרות לקביעות בגלל שעברתי את הגיל , חלילה.

נתתי לה לברבר, לא איימתי בהמשך הצעדים, להיפך הייתי חביבה ומחייכת ונעימה. כשהיא טענה נגדי שאני לא תמיד לויאלית למערכת ושבעבר היא העירה לי פעמיים על כך, בלי לתת דוגמאות כמובן, אמרתי לה שאם טובת הלקוחות שעומדת למול עיני פוגעת במערכת לא נותר לי אלא להצטער ושאקח את דבריה לתשומת ליבי.

ואז שאלתי אותה אם זו הסיבה שבגללה אין לי קביעות. היא אמרה שכמובן שלא, אבל  שזה בטח לא מוסיף.

הרבה דיבורים כאילו כנים זרמו בפגישה. מילא.

בסיכום הפגישה היא אמרה שתחזור אל הדרג הבכיר יותר עם סיכום הפגישה ושתשים אותי בראש מעייניה אם יתפנה מקום שמתאים לי.

לא נפלתי מהכיסא מרוב התרגשות.

מה עכשיו?

נחכה קצת ונראה.

אני ממש לא מצפה לכלום.