על קצות האצבעות

אתמול התיישבה ליידי אחת הסטודנטית, נקרא לה עצית.

היא מהקבוצה של עובדי המכללה שלומדים איתנו את התואר. זה נותן לנו יתרונות של קשר יותר קרוב עם המערכת, אבל הן עצמן קצת אמביוולנטיות לגבינו ומרגישות לא שייכות לקבוצה.

עצית היתה מאד מסוייגת לגבי. שמרה מרחק והסתכלה עלי מתחילת השנה בסוג של אלכסון.

אני מכירה את זה. אני עושה רושה של אשה חזקה ויש אנשים שזה מרתיע אותם.

פעם עוד הייתי מנסה למצוא את הדרך להתחבב על המתרחקים ממני, אבל היום אין לי צורך.

מי שלא רוצה לחבב אותי לא חייב.

אולי בגלל שלא ממש אכפת לי, היא התחילה להתקרב אלי, להגיד שלום, לשאול בשלומי ולהגיב בחביבות יחסית לדברים שאני אומרת (בהפסקות כשכולנו יושבים ומדברים). איכשהו, כשהיא מחייכת למשהו שאמרתי, החיוך לא מגיע לעיניים שלה. המבט שלה נשאר תמיד חשדני ולא בוטח.

אתמול כאמור, היא התיישבה ליידי, אמרה כמה דברים הקשיבה לאחרים ואז, תוך שהיא בוחנת אותי מכף רגל ועד ראש במבט ארוך, שלפה Out of the blue את השאלה המדהימה הבאה: תגידי, יש לך מישהו?

באמת שאלה בלי קשר לשום נושא שדיברנו עליו, בלי קשר לקירבה (שאין ביננו) או אפילו לשיתוף הדדי ומאוזן של דברים אישיים (שלא קיים). סתם כך, שאלה. מלווה באותו מבט סורק ובוחן. מבט שעולה מהרגליים ועד לראש.

אני, אתם מכירים אותי כבר, אוהבת לחלוק פרטים אישיים וששה לקראת זה בערך כמו שאני ששה לקראת בדיקה גניקולוגית.

לרגע נאלמתי ושאלתי את עצמי במהירות איך בדיוק אני אמורה לענות על השאלה הזו?

התלבטתי בין -

1. למה את שואלת?

2. אני לבד וטוב לי.

3. כן יש לי מישהו.

שתי השאלות הראשונות היו ממשיכות את השיחה מעבר לרצוי לי ומעוררות סוג של עוינות, לכן החלטתי שלא כזה נורא אם אגיד משהו אישי על עצמי ואמרתי לה ש- כן יש לי מישהו. הוא לא גר איתי והיחסים הם לא קונבנציונליים, בסגנון עדות הבית המשותף והחיים המשותפים.

היא אמרה - אבל את לא לבד, נכון, יש לך עם מי לדבר ועם מי לבלות וסקס וזה.

אמרתי - יש לי. בטון נועל וסוגר ומאד לא מזמין.

והיא שקיבלה את מבוקשה המשיכה לנעוץ לי מבט בפנים עוד כמה שניות ואחר כך עברה להתמקד בדברים אחרים שהם לא אני.

מצד אחד, חוויה פולשנית ברמות על. מרגיש לי נורא שמישהו נכנס לי ככה לתוך התחתונים בלי שביקשתי או רציתי. לא סביר ולא נורמלי לשתף בלי הדדיות. ובלי רצון.

מצד שני, זו הדרך החברתית המקובלת לסווג ולמקם אותי , כדי שיהיה נוח יותר חברתית להתייחס אלי. ברור לי שאנשים חייבים סיווגים ואירגון כדי לדעת איך להתייחס לאדם שמולם. ואני הייתי בשבילה כנראה סוג של חידה.

אם אני רוצה להחשב לחברותית בקבוצה הזו, אני צריכה לשתף פעולה עם הקבוצה, עד רמה מסויימת.

לקח לי זמן לנסח לעצמי מה הפריע לי כל כך, ובעיקר למה נעניתי בסופו של דבר לפלישה.

ותודה ל sour jane  שהפוסט שלה והמחשבה שהוא עורר עזרו לי להבין מה אני חושבת ומה אני מרגישה בנוגע לכל האירוע.