לפעמים כשקצת עצוב לי אני קוראת את המכתבים שלך שמזכירים לי מי אני מהעיניים שלך. 

הבטחתי לך שאחכה רק קצת, האמת הפתעתי את עצמי הייתי צריכה לחכות יותר, בין אהבה לסקרנות הופיעו דמויות שהציעו עולם חדש ומסתורי ואני עם חוש ההרפתקה שלי נכנסתי לתוכו כל כך מהר עד ששכחתי מהעולם שהיה לי איתך. ובלילה האחרון הייתה סופה וישנתי לבד במיטה. ונזכרתי איך היית מקרב אותי לגופך ולוחש לי לא לפחד, איך יכולת לפחד כשאני שומעת את פעימות ליבך מגנות עליי מכל מה שקורה מחוץ למיטה. וזיכרון אחד הוביל לאחר, ללילות שבהם החדרת אהבה לגופי, היום כבר אין אהבה, רק גוף שמחפש בכל אחד אותך. ואולי זה בכלל החורף שעושה לי עצוב, בזמן שאני כותבת את המילים האלו השמש יוצאת והיא תייבש את כל השלוליות, וגם הדמעות יתייבשו. ואז יבוא הקיץ ואמצא את הגעגוע במקום אחר.