אתמול הייתי בבית ספר, כמו כל ילד וילדה, נער ונערה בישראל וחזרתי ללימודים בתור תלמידת הכיתה השמינית. כנראה שזה קורה לי בלי מודע, אני משדרת לאחרים את מה שאני מרגישה בפנים אע"פ שהחיוך שלי תמיד משודל להיות על הפרצוף. ואנשים קלטו את זה והתרחקו ממני, ובערב חשבתי על זה ודיברתי על זה עם חברים ופשוט בבוקר למחרת הייתי במצברוח אופטימי והכול השתנה, דיברו אותי, התייחסו אליי והכי חשוב - לא לקחתי קשה. ראיתי שהכול יכול להיות בסדר... זה כן עניין של מחשבה, זה כן עניין של אופטימיות, זה כן עניין של חכמה אמוציונלית, זה כן שילוב של מחשבה ורגשות. זה חלק מהכול, לבד אני לא אצליח להשיג חברים, ואם אני אתבודד אנשים עוד פחות יתקרבו אליי. ורק להמשיך בדרך הזאת, לא לוותר לעצמי, זה לא אמור להיות סבל בשבילי, זה אמור להיות מהנה, כיפי . יש לי עוד שנה שלמה ו4 אחרות עד שאני אגיד שלום שלום לבית הספר, ובנתיים אני צריכה להפיק את המירב ואת כל מה שאפשר מהמוסד החינוכי ההוא. אני צריכה להקשיב לעצמי, אבל גם לראות את עצמי מהעיינים של האחרים. אסור לי להיות עצובה, לפחות לא בבית הספר. אופטימיות. זה המפתח. - אגב התחלה, אני עדיין בהתלטות אם להירשם לחוג ריקוד שאני כבר מכיתה ב' עד ז' בנתיים, אבל הסיבה היחידה שאני חוששת להירשם היא בגלל הילדות מהכיתה שנמצאות איתי ובגלל מופעי סוף השנה שאני תמיד מאחורה באמצע ומעט מאוד זמן מקדימה ולקראת סוף השנה זה הורס לי את המצברוח ומוציא לי את החשק לרקוד בכלל אבל אני חייבת חוג שקשור לספורט שישמור לי את הכושר אחרת אני אתחיל להשמין בצורה מוגזמת... אבל יש גם גיטרה, וציור (לא בטוח) וחליל צד אם אימא שלי תרצה שאני אמשיך לנגן... עזרה? ><
יש פוטנציאל, אבל הזמרת לדעתי חוסכת ברגשות ולעומת הגיטרות היא ממש רגועה. אם היא תכניס יותר עוצמה לשירה שלה לדעתי זה יהיה פשוט מדהים . ^^
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
OrangeChan