איך זה שאני כל כך מפוחדת ומבולבלת?

אני יכולה להיות מלאה באהבה, בצחוק ובחיים רגע אחד אבל הפחד והבלבול אף פעם לא מתרחקים יותר מדי. מחשבה אחת לא נכונה והנה הם פועמים בתוכי חזק מאי פעם. קל מדי להוציא אותי מאזור הנוחות שלי, אולי כי הוא קטן כל כך ואין לי מספיק מקום לעמוד בו בלי ליפול.

עם זאת, התקופה האחרונה היא תקופה טובה מאוד בחיי, אני מסתכלת על דברים קצת יותר ומגלה בעצמי יותר אהבה משחשבתי שקיימת בי. חשבתי שנכנעתי לציניות הזו שמחבקת אותי מכל עבר אבל מסתבר שאני יכולה להתעלות על הכאב והאכזריות שאני רואה בשביל להעניק אהבה לכל מה שסביבי. למדתי שהאהבה שאני מעניקה לכל מה שסביבי מקרינה עלי חזרה וחמימות מוזרה נשארת איתי כשאני מתחילה לחשוב שאני בודדה. אני לא בודדה, אני נהנית משפע כה גדול שקשה להאמין איך אני מרשה לעצמי להתמרמר כל כך הרבה.

אז למה אני מבולבלת?

יתכן שאני מבולבלת כי אין לי עוגן, כי אני 90% אויר, מנותקת מהקרקע, מנותקת מהמציאות. המציאות הפיזיקלית הבנאלית היא מקום שקשה להשאר בו כשנדמה שאבן הבניין שלה היא דרישות. דרישות המחפשות שלמות שלא קיימת, שלמות בשבילה לנצח אהיה "לא מספיק טובה". זו תחושה מטופשת מאוד, חסרת אחיזה אמיתית כי למה שאנחנו, בתור יצורים שהם יותר מרובוטים צרי עין, נחשוב ולו לרגע שאנו לא מספיק טובים ונחיה את חיינו בתחושה רעילה כל כך? אבל בעוד אני אומרת זאת, הרבה יותר קשה ליישם. גם כשאני מצליחה לאטום אוזני בפני השדים הפנימיים שלי, אני הרבה יותר מדי קשובה לאנשים הקרובים בחיי ואלו יודעים בדיוק על אילו כפתורים ללחוץ ואף חושבים שזה לטובתי, כי בתור 90% אויר אני צריכה שהם יפילו אותי חזרה על הקרקע, שלא אשכח לרגע מהחובות שהמציאות מכתיבה.

למה אני חרדה?

אני חוששת שאולי אני מפחדת מכל כך הרבה דברים בעוצמה מטורפת כזו פשוט כי החרדה מעניקה לי מקלט, מגנה עלי מכל איום. אולי השאלה היא לא למה אני חרדה, אלא למה אני זקוקה לכל כך הרבה הגנה? אני לא רוצה לחשוב על עצמי כחסרת אונים (כי אני לא) אבל מניתוח פנימי עמוק אני חושדת שזו ברירת המחדל שלי, אולי יותר מזה, אולי זו האמונה שלי שאני בעצם חלשה ולא יכולה להגן על עצמי מאכזבות העולם. הסבל סביבי מכה בי חזק ואני לא רוצה לראות, אני לא רוצה לדעת, אני רוצה שיגנו עלי מהידיעה הזו, אני לא רוצה שום קשר לזה, אני לא רוצה לחלוק עולם עם זה.

זה מרגיז אותי. אני מפחדת כי אני יודעת מה יכול לקרות ואני לא מעוניינת לקחת שום סיכון, אני לא מעוניינת לשחק במשחק החיים, אני מעוניינת להמשיך לרחף, כך תמיד אשאר בנתק מסויים מהמציאות בה הרשע לא יודע גבולות.

מצד שני, אני רוצה להתגבר על זה, אני באמת לא רוצה לפחד יותר, אני לא רוצה להזדקק להגנה של הפחד. אני אומרת לעצמי לחיות עכשיו, עכשיו זה הרגע היחיד שיש לנו, העבר והעתיד הם אשליה של המוח המוכשר שלנו, ואני מצליחה לחוות את החיים בצורה מלאה יותר מקודם. אלא שאני ממשיכה להסתכל מעבר לכתף, אני ממשיכה לבחור במסלול המוכר, אני ממשיכה להמנע מדברים שאני רוצה בגלל הפחד שזורם בתוכי ופוקד עלי בעוצמה מאיימת לא לסטות לעולם. אני רואה בדמיוני את כל המסלולים בהם יכולתי לפסוע ולהתקדם בחיים שלי לעבר חיים מלאים ומרתקים יותר אבל בצעד הראשון מחוץ לאזור הנוחות שלי הסיוטים מערפלים את הראיה שלי ואינני יכולה להמשיך ללכת, לא כשעיניי אינן רואות דבר מלבד כל הדברים שעומדים להשתמש. אז אני פוסעת לאחור, חזרה למקום האחרון בו יכולתי לרחף בקלילות, לפזר אהבה בלי פחד, בלי אחריות.

אני יודעת שיש אנשים שאוהבים אותי אבל אני רוצה הגנה, למה?!? למה אני רוצה שיגנו עלי?! שישמרו עלי? מה לא בסדר איתי?? למה אהבה זה לא מספיק? למה אני לא יכולה להגן על עצמי?

כשמחבקים אותי אני מרגישה מוגנת, אמנם רק לרגע, אבל זה גורם לי לחשוב שבאהבה גם יש משהו מגן. אבל זה לא מספיק. לא נראה לי שאני יכולה להיות מוגנת באמת אז אין ספק שאני צריכה למצוא שיטה לוותר על הצורך הזה אבל... איך?