אני פוסעת באקסטזה לצידך, מעמידה פנים שאני לא מתרגשת כלל אך הרעד מסגיר אותי. אתה מסתכל עלי בחיוך הערמומי שלך ואני תוהה אם אני רועדת מהציפיה או מהפחד. אתה מוחץ את היד הקרירה שלי שאוחזת בידך כדי לוודא שאני לא אברח, כדי להבהיר לי שאין נתיב מילוט, "אנחנו כבר מגיעים" אתה אומר לי בשקט.

יש כל כך הרבה דברים שאני צריכה לומר לך, כל כך הרבה דברים שפיספסת, אני תוהה אם אתה מרגיש את מה שאני מרגישה ואם אתה בכלל יודע מה אני מרגישה, אני עושה עבודה גרועה בלהבהיר לך כמה אתה חשוב לי. אני מביטה לכיוונך במעט חשש מהול בתקווה וכשאתה מסב את עיניך להסתכל עלי, אתה מחליף את החיוך הערמומי המושך שלך במבט של חיבה ודאגה. אני מיד מנתקת את עיני ושבה להביט קדימה, על העולם היפיפה הזה שהתמזל לנו לחוות, אני לא רוצה שתדאג אבל אני פשוט לא יודעת מה לומר אז אני פשוט לוחצת את ידך, שתדע שאין צורך לדאוג לי.

לרגע נדמה לי שאתה רוצה לעצור, לוודא שהכל בסדר אבל אז אתה אומר לי לשכב על הדשא במורד הגבעה. "חשבתי שאתה רוצה לעלות עד לקצה" אני אומרת בהפתעה ומחכה להסבר. "נו נו, תשכבי" אתה מאיץ בי ונשכב בעצמך על הדשא הרטוב מעט תוך ניתוק ידך מידי. הכל סוריאליסטי ומבט ההלם על פניי גורם לך להבין שאני אצטרך מעט שכנוע אז אתה תופס בידי ומושך אותי למטה בעוצמה. אני לא אוהבת כשאתה משתמש בכוח שלך לרעתי ובשניות הראשונות אני כועסת מעט יחד עם הנחיתה הרכה שלי על הדשא אבל מיד נשמע רעש אדיר קורע את הלילה.

באותם רגעים לא יכולתי לחוש דבר מלבד פחד קיומי בלתי נשלט ואפילו ידך שאחזה בידי, ובדרך כלל משרה בי בטחון, הרגישה חסרת תועלת. אני זוכרת שחשבתי שזה הסוף שלנו, שהגענו למקום הלא נכון, כשראיתי את המכונה העצומה הזו עוברת מעל ראשינו. לקח לי זמן לעכל את מה שקרה, שניות ארוכות עד שהפחד שלי הוחלף באושר שלא חשבתי שניתן לחוש. חייכתי לכיוונך והניצוצות בעיניך חיממו את כולי. האוזניים שלי עדיין צלצלו מהרעש האדיר ובקושי יכולתי לשמוע אותך אומר: "תסמכי עלי בבקשה, בפעם הבאה תשכבי". נשכבת בנינוחות על הדשא ומבטך לשמיים, מושך בידי לשכב כבר. לא יכולתי לשלוט בהתרגשות, חשדתי שהלב שלי עומד להפסיק לפעום כי הוא לא עומד בזה. רציתי לרוץ, רציתי לקפוץ, לצרוח, לא הרגשתי שאני מסוגלת לשבת עכשיו, בטח לא לשכב.

"נו!!" שמעתי אותך צועק ושוב מושך בידי. נשמתי עמוק וניסיתי להרגע תוך כדי שאני נשכבת לצידך. חיבקת אותי מעט ושוב נשמע הרעש האדיר, הפעם הפחד לא היה פקטור רציני וההנאה שטפה אותי כמו חשמל כשראיתי את זה שוב. היופי הזה שלא ניתן לתיאור, התדהמה מעצם ההבנה שעברו מעלי מאות טונות... לא ייאמן כמה קסם יש בעולם הזה.

סופשבוע מעולה שיהיה לכם, אל תשכחו לאהוב, זה הקסם האמיתי =]