משהו חלול מאוד מסתובב מעלי ומאיים לקחת כל תוכן שאי פעם היה בי. אני שוב לא זוכרת איך מתקשרים עם היצור המוזר הזה שנקרא בן אדם, לא זוכרת איך גורמים לו להבין, איך מתחבבים עליו.
אני רוצה להיות מקורית, אני רוצה ליצור משהו שלא היה קודם, אני רוצה לשפר את המציאות.
אני רוצה להפסיק לפחד.
כשאני כותבת בבלוג, אני נרגעת.
אמנם רק לכמה דקות, הדקות בהן אני כותבת, אבל אני נרגעת.
אני יודעת מה חשוב, אני יודעת מה המשמעות ומה הטעם.
כשאני מבינה, זה פתאום אופף אותי, פתאום נמצא סביבי בכל מקום. אני לא יכולה לברוח.
אז אני סופרת... לפחות 10. וואו. למה זה מגיע לי? איך אני מתעלמת מזה בכזו קלות?
אני לא טיפוס שמחבק אבל יש לי רצון עז לחבק כל אחד מהם, לספר להם כמה הנאה הם יוצרים בחיי. אני רוצה לחלוק איתם את מי שאני, אני רוצה לרתק אותם בתובנותיי, להצחיק אותם בסיפורי.
אני רוצה להתבונן איתם על העולם המוזר בו אנו חיים, אני רוצה להודות להם על שהזדמן לנו לחיות באותה תקופה, באותו מקום... כלומר, הסיכוי כל כך אפסי כשחושבים על זה...
אלא שזה לא מקובל. אני לא זוכרת איך מתקשרים עם היצור המוזר הזה שנקרא בן אדם.
ובכל זאת... לפתע אני מוצאת את עצמי מחייכת בעל כורחי...
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Closed Eyes
