הסתכלת עליי לא מבין, כאילו אתה רואה אותי לראשונה.

"סליחה" מלמלתי ומיקדתי את מבטי ברצפה. לא יכולתי להסתכל בעיניך כי לא ידעתי אם אצליח לשלוט בקולי ובזעם שהלך ונבנה ללא בקרה. גם בלי להסתכל עליך ידעתי מה המבט שלך אומר, כבר פגשתי בו, שנאתי אותו.

"לא, תסבירי את מה שאת אומרת ותעמדי מאחורי המילים שלך" התעקשת להחזיר אותי לשיחה שהיה ברור מההתחלה שאני לא מעוניינת לנהל. לא ידעתי איך להניע אותך מהעניין והתרכזתי ככל יכולתי ברצפה, גם כשהרגשתי שהעיניים שלך מפלסות דרכי.

"אני רוצה שתגידי את זה שוב" המשכת מששתקתי.

"אני לא תכננתי להעלות את זה. תתקדם" אמרתי בקרירות. היה בי צד שרצה להתנצל שוב, צד שידע שזה לא פייר מצדי להאשים אותך, צד שאהב אותך עם כל המגרעות. היה בי צד אחר, חזק הרבה יותר, ששנא אותך באותו רגע על חוסר יכולתך להבין, על האטימות הבלתי נסבלת, על השקרים, על האכזריות, על השותפות לרצח.

"אף פעם לא אמרת לי את זה ככה, עכשיו אני מגלה את הפנים האמיתיות שלך. איך את יכולה להגיד דבר כזה?" שאלת בעודי מנסה לאגור קור רוח ושלווה (גם אם רק למראית עין).

"אני לא התכוונתי" שיקרתי בעודי מחזירה את מבטי לעינייך, ידעתי שזה הדבר הנכון לעשות.

"כן את כן, את יודעת שכן" היה טון סלחני במילותיך, כזה שרוצה לאהוב אבל לא יודע איך.

"אני מצטערת שאתה לא מבין, אני מצטערת שאתה מגביל את האהבה שלך, אני מצטערת שאני לא מבינה" אמרתי בניסיון לסכם. ידעתי שמאוחר מדי, ידעתי שזה לא מפצה על דבר.

אני מקווה שתסלח לי, מעולם לא התכוונתי לסנוור אותך עם האמת.

כנראה שלא סתם אומרים שאנשים לא יכולים להתמודד איתה...

או כמו שרדינגטון אמר: "אני יכול להוביל אותך לאמת, אני לא יכול לגרום לך להאמין בה", אנשים תמיד יאמינו במה שנוח להם להאמין, גם אם תכניס את האף שלהם לתוך האמת בכוח.