אם שאלתם את עצמכם לאן נעלמתי- הייתי באנגליה, ביקרתי משפחה. היה כיף.
זה לא מה שחשוב עכשיו.
מה שחשוב עכשיו זה אני. זה שאני איבדתי את עצמי ועכשיו אני מגלה את עצמי מחדש, ועם כל זה אני מגלה מה דעתי האמיתית על דברים. אני מגלה שכל כך הרבה דברים היו כל הזמן הזה רק העמדת פנים, שלא באמת אכפת לי, שזה פשוט לא מעניין אותי.
אני כועסת. אני כועסת על ההוא מההפקה של הבי"ס שלא נותן לי תפקיד ראשי למרות שזה מגיע לי, למרות שאני טובה ושנינו יודעים את זה, למרות שהבטיחו לי תפקיד ראשי שבאמת מגיע לי אחרי שלוש שנים של השקעה, אחרי שאני כ"כ חמודה ומתחשבת ומתנדבת להכל ועושה הכל כדי שכל הפקה תצליח, אני לא מבריזה ומגיעה בזמן, ומה לעשות- אני פשוט טובה. אני מוזיקלית ואני מוכשרת ואני יודעת את זה. אני גם יודעת שאני לא ביונסה ושיש לי עוד מלא ללמוד, אבל אני הרבה יותר טובה מהרבה אחרים, והתפקיד הזה פשוט מגיע לי.
אני כועסת. אני כועסת על אותה ילדה מגעילה שמדברת בצורה זוועתית על חברה שלי מאחורי הגב- אבל איך לא, כשהן ממש גב אל גב. היא הרי יודעת שהיא יכולה לשמוע אותה, או שהיא ממש טיפשה- כשמישהו נמצא מטר לידך, זה לא הזמן לדבר עליו בקול רם מאחורי הגב! זה לא הזמן לומר דברים נוראיים כל כך לאדם כ"כ טוב שהדבר הכי נורא שעשה לך היה להגיד "עדיף שלא, לטובת שנינו" וזהו. ואותה ילדה נוראית גרמה לחברה שלי לבכות! הדמעות שלה לא שוות מאה כמו הזבלונית ההיא.
אני עצבנית. אני עצבנית על אותו ילד שחושב שהוא יכול לשחק איתי משחקים, שאנחנו מדברים בגובה העיניים. אז לא. כל עוד הכל בסדר בינינו אין לי שום בעיה לדבר איתך בגובה העיניים, אבל כשאתה מתחמק ממני ומנסה לשחק משחקים?! אין לך זכות! אני לא ארדוף אחריך, ובאמת שזה רק הפסד שלך.
אני מתוסכלת. כל נסיון לזוגיות אצלי נכשל, ועכשיו גם גיליתי את הסיבה- עברתי טראומה רצינית ואני סובלת מתסמינים דיי גרועים שמתחזקים עם הזמן במשך שנתיים או יותר, ועכשיו אני צריכה לפנות לפסיכולוגית וסיבוכים שכאלה כדי לפתור את הבעיה.
אני מתפוצצת מזעם. אני מרגישה שאני עלולה להשמיד את כל העיר שלי בפיצוץ בגלל אותו אדם שגרם לטראומה הנוראית הזאת שמשפיעה עלי עד היום וכנראה עוד תשפיע, ומעז עוד לדבר איתי- לבקש עזרה, לא יודעת מה. אני מסוגלת להתפוצץ כמו פצצה גרעינית.
אני דואגת. אני דואגת כי הוא אובדני והבהרתי לו חלקית מה המחשבות שלי עליו, ואז הוא הלך- ואני חוששת שיתאבד.. אני לא מחבבת אותו בכלל, אבל אני לא רוצה שיקרה לו שום דבר רע. לא דבר כזה, בכל מקרה. לא בגללי.
אני עצובה. אני עצובה כי הקשר הפתוח שעליו חשבתי לא יתקיים אחרי הכל, כי אותו אדם מיוחד שמשך את תשומת הלב שלי ירצה כנראה קשר רציני- ואני לא מתכוונת לנצל אותו בשום דרך. כל עוד הלב שלי פועם וחי, אני לא אהיה מסוגלת לפגוע בו ככה- אם הוא חושב שאני פוגעת בו וגם אם לא. גם אם זאת לא פגיעה ישירה זאת תהיה פגיעה בכבודו בצורה כזו או אחרת.
אני מהססת, כי מצד אחד הבחור הכי חמוד במסיבה חיבק אותי לא מעט, נישק את המצח שלי ותכנן איתי חתונה וילד+ איפה נגור ביחד- והתאכזבתי כשלא הספקתי לרקוד איתו והייתי צריכה ללכת, וגם כשהוא הסתובב עם זאת שגרמה לחברה שלי לבכות והיתה כל כך רעה אליה. הוא בחור נפלא, אני מחבבת אותו- אבל אני לא אוכל להיות איתו.
ולסיכום- ימים קשים.. כשהייתי באנגליה סיפרתי סופסוף לאמא שלי על מה שקרה, אחרי 3 שנים ששמרתי את זה לעצמי. היא אחת האנשים הבודדים ששמו לב שמשהו ממש ממש לא בסדר איתי, ואני מרגישה ככה. אני מרגישה שאני סוחבת עלי שק אבנים שבכל יום מתווספת אליו עוד אבן קטנה.
ועכשיו.. רק נקווה לטוב.
לילה טוב עולם!
כינוי:
The Only E
בבלוג זה
בכל הבלוגים
