אז כן, הזנחתי לגמרי, אבל יש לי סיבה. אלף סיבות.
זאת תקופה קשה- ממש ממש קשה מכל הבחינות.
אתמול הייתי אצל הפסיכולוגית, דיברתי איתה על הטראומה שעברתי, זה נתן לי המון פרופורציות ובסך הכל כן עשה לי טוב לדבר סופסוף עם מישהו שמבין עניין ולא מנסה סתם לנחם אותי- היא אשכרה עזרה לי. היו לי ידידים שגם עזרו, אבל לא ככה- היא פשוט אמרה לי "טוב, זה קרה, תצאי מהבאסה ותראי מה את יכולה ללמוד מזה" כאילו, לא במילים האלה- אבל ברעיון. דיברנו על עוד כמה נושאים- ביניהם ההפקה בבי"ס שלי.
חזרנו מאנגליה, שמענו שחילקו תפקידים והיתה התלהבות וזה. כל השנתיים האחרונות הסתכלתי בקנאה על היודבטניקים שמקבלים ים תפקידים והשנה זה סוףסוף תורי להיות מקדימה בבמה אחרי שנתיים שבהן היה לי סולו אחד בקושי. וזה לא שאני לא יודעת לשיר! אני יודעת לשיר ואני טובה בזה. בלי להשוויץ או משהו, אני פשוט טובה בזה ואם זה לא מספיק אז אני משקיענית מטורפת בכל מה שקשור לקריירה שלי (מוזיקה, כי אני לא רואה את עצמי בשום דבר אחר...) ובשנה שעברה לא למדתי רק את השירים שהיה צריך ללמוד אלא את כל השירים באלבום שעליו המופע היה מבוסס וידעתי בעל פה גם את כל התפקידים שלא שלי. שלא לדבר על הקולות אפילו. ואם השקעה לא מספיקה גם- אז אני מוזיקלית בטירוף ויש לי זיכרון מעולה, ואני אפילו מצליחה לבנות קולות בעצמי, אני כותבת ומלחינה ואני פשוט טובה בזה. לצורך ההדגמה- באיזו להקה שאני חלק ממנה (משהו מאוד נחשב בכל העיר שלי, אנחנו לא מעט זמרים) היתה לנו חזרה עם הנגנים ובזמן שאנחנו שרים לנו שיר שעבדנו עליו והיה לי איזה קול רקע בפזמון לעשות בו (כאילו עם כולם חוץ מהסולן) אנחנו שרים לנו, ואז המורה מגיעה אלי ושרה לי קול אחר לגמרי, ואז אמרתי לה "אבל זה לא הקול שלי" והיא אמרה "אני רוצה שתעשי את זה מעכשיו" ובגלל שזאת היתה הפעם האחרונה ששרנו את הפזמון לא יצא לי לשמוע אותו שוב, לנסות אותו בעצמי או להקליט אותו. אז בבית שרתי את זה כמה פעמים לבד ממה שחזרתי, ובחזרה שהיתה לא מזמן אמרתי לה שתקשיב כדי לוודא שאני שרה את זה כמו שצריך, ורק בשביל שתבינו את המצב- אני היחידה שעושה את הקול הזה וכולם עושים קולות אחרים מסביבי, ובכל זאת שרתי את זה כמו שצריך. אתמול בחזרה כולם הפסיקו לשיר ורק אני וחברה שלי המשכנ לשיר את הקולות שלנו (שני קולות שונים) בלי מוזיקה וכלום, והיום ידיד שלי אמר שזה מפחיד שהצלחנו לעשות את זה ושזה ממש טוב. אז באמת שאני טובה.
ועכשיו לנושא קצת יותר נחמד- באותה להקה נחשבת יש מישהו ממש חמוד, לצורך העניין נקרא לו.. דן. אז דן הוסיף אותי לפייסבוק מלאאא זמן ולא היה לי מושג מי זה אבל משום מה כן אישרתי אותו, ולפי מה שראיתי שם חשבתי שהוא.. לא לטעמי בלשון המעטה. כשנפגשנו בפעם הראשונה זה היה באיזה כנס כזה שהלהקה הייתה צריכה להיות בו והוא היה שם כי הוא בדיוק הצטרף אלינו, ממש לא מזמן. זיהיתי אותו וגם אמרתי לו שאנחנו חברים בפייסבוק וסתם התפתחה לה שיחה חמודה מאוד. מאז אנחנו נפגשים פה ושם בחזרת והוא פשוט בנאדם חמוד! הוא נורא נחמד לכולם ופשוט כיף להיות לידו :) אתומל היתה לנו חזרה ארוכה במיוחד וכיפית, ובסוף כששיחררו אותנו עמדנו בחוץ וסתם דיברנו, והאמת שהוא מצא חן בעיניי די הרבה כבר קודם וזה נבנה עם הזמן, ואז היינו אני, הוא ועוד חברה ודיברנו והוא אמר "אני לא מבין למה כולם מחכים" וחברה שלי אמרה "אני מחכה שאבא שלי יבוא לאסוף אותי" ואני אמרתי "ואני מחכה שתזמין אותי לצאת" כי אני כזאת בת אדם ישירה וחסרת בושה, והוא אמר "את מתחילה איתי?" ואמרתי "אולי"והוא אמר "טוב אני רגיל לזה... סתם סתם :)" ואז הוא בדק בכיסים ואמר שאין לו כסף, ושאולי בפעם אחרת :P אני יודעת שמפה זה יכול להיגרר הרבה זמן ואולי גם לא יקרה לעולם, אבל בשנה שעברה היה לי סיפור כזה (רק בקטע יותר ידידותי) שקבענו לצאת לסרט באמצע השנה בערך וזה נגרר עד למפגש האחרון של אותה מסגרת שבה הכרנו ואחרי המפגש האחרון הלכנו ביחד סופסוף לסרט P: אז יש סיכוי שכן, וכמובן יש סיכוי שלא. מה שלא יהיה- יהיה בסדר :)
בכללי יהיה בסדר. נתגבר על כל מה שקרה בעבר, נסיים עם הלימודים, נתחיל להתרכז רק בה שגורם לי להרגיש טוב עם עצמי.
שיהיה לנו סופ"ש מוצלח :)
כינוי:
The Only E
בבלוג זה
בכל הבלוגים
